יומולדת יש רק פעם בשנה

סבתא של הבעל חגגה יומולדת 80 ומשהו. האמת היא שמהרגע שאתה מגיע לגיל 80, אתה כבר מפסיק לספור. עוד שנה, פחות שנה, מה זה משנה. מגיל 80 כל הימים מתחברים ליום אחד ארוך, כשהמטרה היחידה היא לעבור אותו במינימום כאב עד שמגיעים למוות שמחכה בסוף.

אני זוכרת איך סבא שלי בגיל 90 העביר את היום: הוא קם בערך בשעה 7:00. העביר שעה בהליכה לשירותים, עוד שעה בישיבה עליו, שעה בהליכה למטבח, שעה באכילת ארוחת בוקר, שעה ביציאה לחצר, שעה בישיבה בשמש בחצר, שעה בחזרה לבית, שעה בארוחת צהרים, אח"כ מנוחת צהרים, ושוב שעה עד לשירותים, שעה בשירותים, שעה ארוחת ערב, קצת טלויזיה והופס למיטה.

אבל סטיתי מהנושא:

הסבתא של הבעל חגגה יומולדת.

אני מניחה שקוראי הותיקים, שכבר הספיקו לעמוד על אופיי, לא היו צריכים להתאמץ הרבה כדי לנחש שמסיבות משפחתיות מסוג זה אינן מהמסיבות החביבות עלי (קוראי הותיקים עוד יותר בוודאי יודעים שמסיבות ככלל אינן חביבות עלי). המשפחה של הבעל שמה דגש רב מדי על הצורך להיות נחמד במסיבות כאלה, בעוד שהמשפחה שלי שמה דגש על יכולת קיטורים  מרשימה. כך יצא שכישורי הקיטור שלי, שמזכים אותי בהצלחה מסחררת במסיבות המשפחתיות מהצד שלי, גורמים לי להיות היצור הכי מבאס והכי לא פופולארי במסיבות משפחתיות מהצד של הבעל. בכל מקרה, נחמדות - במיוחד כשאני מאוד עיפה - היא לא הצד החזק שלי.