|
2/2004
אנחנו מגש הכסף...
בשעה טובה ומוצלחת התחלתי לפני כשבוע את החודש התשיעי. לא מצאתי דרך ראויה יותר לחגוג את המאורע, מאשר ללכת להורים שלי לארוחת שישי.
החרמתי את ארוחות השבת אצל ההורים שלי במשך למעלה מחודשיים, מכיוון שהליכה של למעלה מחצי שעה (לכל כיוון) לא עשתה להריון שלי טוב. כל הגוף שלי כאב לאחר הליכה כזו, ולפעמים גם הופיעו צירים. הדעתי למסקנה שעכשיו כשאני ב- safe zone לא יקרה כלום אם אתאמץ ואבקר את הורי הקשישים (נו, טוב... אני חייבת להודות שהעצלות לבשל ארוחת שבת הכריעה את הכף).
ההליכה כצפוי עשתה לי רע. כאבי תופת באזור עצם האגן, וצירים בלתי נשלטים במשך כל השבת גרמו לי להצטער על ההחלטה האומללה הזו. מצד שני יצא לי סוף סוף לדבר שיחה משמעותית עם אח שלי לאחר חודשיים של שיחות לאקוניות בטלפון (שנינו לא חובבי המדיום).
מפה לשם השיחה התגלגלה אל מחשבים, אינטרנט וישראבלוג (קו אסוציאטיבי הגיוני לחלוטין, לא?). המלצתי לאחי על הבלוג המשובח של הדר סבטו ושיתפתי אותו בתגלית המדהימה שגיליתי אצלה בבלוג: החברה הדתיים הצעירים מקיימים מסיבות כדת וכדין, שמתנהלות כמעט כמו מסיבות חילוניות. בתגובה החלו אחי (צעיר ממני ב- 7 שנים) וגיסתי (צעירה ממני ב- 10 שנים) להתפוצץ מצחוק אל מול פני ההמומות. אחי המשועשע עידכן אותי שהחבר'ס הצעירים לא רק משתובבים במסיבות, אלא גם רוקדים לצלילי מוזיקה בשפת לעז, נפגשים בפאבים ובבתי קפה כשרים, מסתובבים להם ברחובה של עיר (אוניברסיטה ליתר דיוק) בחוסר צניעות בולט, ובכלל נהנים מהחיים.
"כוססססאמו" פלטתי בזעם. בזמן שאני נאבקתי על זכותי ללכת בלי כיסוי ראש ובמכנסיים ובכל זאת להחשב לדתיה אורתודוכסית; בזמן שאני התמודדתי אל מול הרמות גבה רבות כאשר פסעתי במסדרונות המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן ובמסדרונות הפקולטה למשפטים באמצע שנה ג' חמושה בטבעת נישואים אך ללא כיסוי ראש; בזמן שאני חשתי רגשות אשם רבים על כך שנגעתי בבעלי ה-ר-ב-ה לפני החתונה; בזמן שאני ניהלתי ויכוחים תיאולוגים מעמיקים עם גיסי בנושא: האם מותר או אסור ליישר תמונה בשבת (סיפור ארוך... אולי בהזדמנות) ועם גיסתי בשאלה: האם חסה שאינה "גוש קטיף" כשרה או לא; בזמן שנאלצתי להתמודד עם רגשי הנחיתות שהוטבעו בי באולפנה כלפי נשים צנועות, החובשות כיסוי ראש, גרות בשטחים, מביאות ילדים בצרורות, ומקיימות את יעודן כ"אשת חייל מי ימצא" - בזמן הזה צעירי הציונות הדתית השתרללו להם תחת כל עץ רענן.
אני נאבקת, מתייסרת, מחפשת צידוק הלכתי-פילוסופי להתנהגותי המופקרת, והם מפזזים להם במסיבות בלי לחשוב כלל. אין... אין צדק בעולם (או כמו שבעלי אמר לי ביום שישי בערב: "אני מרגיש שהחמצתי את כל הכיף").
חודש תשיעי אנשים!!! וגם יש צירים. אמנם הבוקר הכל נרגע, אבל בשבת הרחם שלי היה במצב צבירה גלי עד גבה גלי.
אני מתחילה לארגן את השולחן בעבודה לקראת העלמות פתאומית.
פאניקה ולחץ אופפים אותי.
מי שחשב שבשלישי זה קל יותר, טועה. בהריון הראשון זה הכי קל: לא יודעים לקראת מה הולכים. עכשיו כשאני יודעת מה מחכה לי אני היסטרית לחלוטין.
הכי חשוב שכחתי.
בעקבות השיחה בשבת אחי ואחותי גילו שאני מתחזקת בלוג. אחותי יודעת את העובדה הזו כבר זמן מה, אבל היא לא מצליחה לאתר אותי בתוך גבב הבלוגים בישראבלוג. אחי בטח יצליח יותר ממנה, מה גם שזרקתי להם איזה רמז עבה שיקל על מלאכת החיפוש.
אם הם יצליחו להגיע לפה, לא יהיה להם קשה לגלות שנינה זו אחותם הבכורה והמטורללת למחצה.
בנסיבות אלה אני שוקלת אאוטינג היסטרי. פתאום כל הנסיונות שלי להסתיר את הזהות שלי נראים חסרי טעם.שמור בטל
נכתב על ידי nina, 1/2/2004 10:25 , בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, חלק מהבלוגספירה, הריון ולידה
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של סנרק ברעידת אדמה ב-11/2/2004 10:18
52,560
|
