אין כמו ליל הסדר כדי לגרום לך להבין שהמשפחה שלך היא לא המשפחה היחידה שלוקה בחוסר תפקודיות.

אתה יושב סביב שולחן אחד עם עוד לפחות 2-3  משפחות, ויש לך את הפריבילגיה המופלאה לבקר אותן כאילו אתה מושלם. אח"כ אתה יושב עם חברים ושומע מהם על ליל הסדר הזוועתי שלהם, וכך אתה מתוודע לעוד 2-3  משפחות שלוקות גם הן בחוסר תפקודיות.

אני והבעל טוענים שאחותי ובעלה לא יודעים לחנך את הילדים.

אמא שלי טוענת שאני מערערת את הבטחון העצמי של הילדים שלי.

אני טוענת שלאמא שלי יש הפרעה נפשית ע"ש ברי ואן-דה קאמפ רק בלי הקוליות שבה ברי מתנהלת בעולם.

ההורים של הגיס החדש חושבים שכולנו מטורפים ולא מבינים איך הסכימו מרצונם החופשי להתארח אצל ההורים שלי.

הגיס החדש חושב שהילדים שלי ושל אחותי הם בלתי נסבלים.

אני חושבת שההורים של הגיס החדש מנהלים מערכת יחסים מוזרה עם בנם הבכור (שאינו הגיס החדש).

אני חושבת שחמותי לא יודעת לפרגן לאף אחד (כולל עצמה).

בעלי מסכים איתי, אבל חושב שאמא שלי זוועתית יותר.

חמותי חושבת שאני לא סובלת אותה (וצודקת במידה מסויימת), למרות שלדעתה היא הסבתא הנפלאה ביותר בעולם.

אחותו של בעלי וגם אחיו של בעלי בטוחים שהחינוך הדתי שאנחנו נותנים לילדים לוקה בחסר.

אנחנו מצידנו חושבים שמקלחת פעם ביומיים זה לא מספיק, שגומלים ילדים רק לאחר שהם מוכנים לגמילה ולא כשההורים מחליטים שהגיע הזמן להגמל וגם שאפשר לרווח קצת יותר את פרק הזמן בין ילד לילד.

בקיצור, אם בראש השנה כל אחד עושה את חשבון הנפש בינו לבין אלוהים, הרי שבפסח כל אחד עושה את חשבון הנפש בינו לבין בני משפחתו. לא פלא שכולם יוצאים מהחג הזה מרוטים ועם בעיות מעיים.

בשורה התחתונה היה כיף. טיילנו קצת, רבנו קצת, התפנקנו קצת, אכלנו ונחנו המון.