כשר אבל מסריח

הלכתי אתמול עם ענבל לאכול ארוחת צהרים מחוץ למשרד.

כמו תמיד, כל יציאה כזאת דורשת תכנון מוקדם מראש: ענבל מגיע אלי לחדר, אני נכנסת לאתר של rest.co.il ושתינו  מדפדפות בין "שלל" המסעדות הכשרות שיש פה באזור ומלבטות לאיזה מהן ללכת. לאחר כשעה של התלבטויות ותהיות, אנחנו בדר"כ מתייאשות ומוותרות על הרעיון. הפעם התעקשתי שבכל זאת נחליט ונלך. לאחר דיון נוסף בן חצי שעה שעיקרו היה: "תחליטי את" "לא, תחליטי את" "לא, את" וכו' החלטנו ללכת על קפה הלל.

כשהגענו למקום שמתי לב ל-2 דברים חשובים:

1. על השלט של המקום לא הופיעו המילים "כשר"

2. על הקירות לא תלתה שום תעודת כשרות.

החלטתי לקחת את הסיכון ולשאול מלצר אומלל האם יש תעודת כשרות. בתגובה ענו לי שאין תעודה, אבל הם כשרים. הם לא מוכרים בשר, רק חלבי, אבל מכיוון שהם פתוחים בשבת, הרבנות מסרבת לתת להם תעודת כשרות.

עכשיו סילחו לי לרגע על הצרפתית שלי, אבל כל זה מעניין לי את התחת. שאלתי שאלה מאוד ממוקדת ואינפורמטיבית. לא בא לי לשמוע את כל קורות החיים של המסעדה. תענו לי רק בכן או לא.

האמת היא שהחיים לימדו אותי כבר שאם לא כתוב בכניסה למסעדה באותיות קידוש לבנה שהמסעדה כשרה, סימן שהיא לא כשרה. החיים גם לימדו אותי שאם תעודת הכשרות לא תלויה במקום בולט (כזה שאפשר לאתר אותו במבט מהיר שנשלח מדלת המסעדה פנימה) סימן שאין לה תעודה. בכל זאת, שאלתי. למה? כי ברוב תמימותי הנחתי שאם מסעדה מפרסמת את עצמה ככשרה, חזקה עליה שיש לה תעודת כשרות.

אם יורשה לי לרגע להיות דוברת הציבור הדתי, אני יכולה לומר במידה רבה של ביטחון שאחת התשובות השנואות על הדתיים היא: "אנחנו כשרים אבל רק בגלל שאנחנו פתוחים בשבת אין לנו תעודה" (תשובה חלופית נוספת היא: "אנחנו כשרים, אבל בגלל שלא בא לנו לשלם לרבנות המושחתת אין לנו תעודה"). כדאי שבעלי מסעדות ובתי קפה יפנימו שלא מעניין אותי אם לדעתם המסעדה כשרה, לא מעניין הסיכסוכים שיש לבעל המסעדה עם הרבנות, לא מעניין אותי מה שעתם על חוקי הכשרות, על הרבנות הראשית, על המשגיח ועל אמו הצולעת. לא מעניין אותי שסבא שלהם היה רב גדול במרוקו או חבר קרוב של רש"י. כל מה שמעניין אותי זה: יש תעודה או לא. קחו בחשבון שכשאני שואלת את השאלה הזאת, אני נמצאת במצב צבירה של רעב מתקדם, ואני מחפשת נואשות מקום בו אוכל לשבת ולבלוס בלי להתעסק בשאלות של דת ומדינה.

בסוף מצאנו מקום כשר לאכול בו, אבל החוויה כולה שלחה אותי (כמו תמיד) להירהורים נוגים.

למה מנסים לשכנע אותי לצרוך מוצר שמלכתחילה הצהרתי שאני לא מעוניינת בו? למה מתייחסים אלי בפטרוניות, כאילו אני לא מבינה מה אני בדיוק אני רוצה? למה מתעלמים מהדרישה הברורה שלי לצרוך מוצר מסויים? ולמה לעזאזל בכל מתחם רוטשילד - אחד העם כמעט ואין מסעדות כשרות?

מכיוון שבחו"ל אני לא מקפידה על אכילה רק במקומות כשרים, ואני חוגגת על כל סלט פנוי ו/או דג מזוהה, זרקו לי לא אחת את השאלה: מדוע הסטנדרטים הכפולים? (או כמו ששכנה שלי ניסחה זאת בעבר: אההה, אז את דו-פרצופית).

אני לא סבורה שיש פה סטנדרטים כפולים. מעבר לזה שבארץ יש לי ברירה ואפשרות היכן לאכול, מה שלא כך בחו"ל (ללכת ברגל 10 ק"מ כדי למצוא מסעדה כשרה בפאתי בודפשט לא נחשב בעיני כברירה או אפשרות, אם כי גם את זה עשיתי), אני חושבת שיש לי בארץ חובה להתעקש שיכבדו את הדרישות הצרכניות שלי. אני רואה בתעודת כשרות לא רק כורח דתי, אלא דרישה צרכנית. מבחנתי, מסעדה בעלת תעודת כשרות, היא מסעדה שפונה לקהל לקוחות שאני נמנית עליו. מסעדה שלא דאגה לתעודת כשרות היא מסעדה שמזלזלת בדרישותי הצרכניות. למה שאכבד בנוכחותי ובכספי מסעדה כזאת, גם אם לטענתם האוכל שלהם כשר והסבא של הבעלים היה רב?

לטובת כל קוראי (5 לפי הספירה האחרונה) שמחפשים כמוני מסעדות כשרות (וירדנו ל-2) אני מבטיחה לאסוף המלצות למסעדות כשרות טובות, בינתיים קבלו את ההמלצות הבאות:

• oro - במילה אחת: יאאאאאאאאם! בכמה מילים: תמורה כספית הולמת ואחת המסעדות הטעימות שסעדתי בהן.
• ברונו - מוערך יתר על המידה. אולי בערבים האוכל שם מוצלח יותר, אבל יצא לי לאכול שם פעמיים בארוחות עסקיות, ובשתיהן לא נפלתי מהכסא מרוב התלהבות. האוכל היה הרבה יותר יקר מאשר טעים או מיוחד.
• אוליב ליף - היינו לפני כשנתיים ומאוד מאוד נהננו. האוכל יקר מאוד, אבל היינו ביסקית, מה שהוזיל משמעותי את המחיר. בינתיים קראתי ביקורת קטלנית על המסעדה הזאת אצל מבקר המסעדות של עיתון מעריב, כך שלא ברור לי האם ההמלצה שלי עדיין רלבנטית.
• קלודין - לא מצדיק את המחיר. בעצם, גם אם היינו משלמים חצי ממה ששילמנו זה לא היה מצדיק את המחיר. או שאוכל צרפתי ממש לא עושה לנו את זה, או שזו אכן המסעדה הגרועה ביותר שביקרתי בה אי פעם.
• אחוזת מרגו - הנה מסעדה שנותנת תחרות לקלודין האמורה לעיל. למען ההגינות יש לומר שהפעם האחרונה שאכלתי שהם היתה לפני יותר משנה, ובכל זאת היה מגעיל. המסעדה שוכנת במבנה מדהים ביופיו, מה שגורם לסועדים רבים להסתנוור מהיופי ולא לשים לב לאוכל שמוגש להם.
• פטרוזיליה - בסדר בשביל ארוחת צהרים. פשוט, לא יומרני וטעים.
• גינצבורג - אולי אני בררנית מדי, אבל מסעדות עם שולחנות דביקים ממש לא עושות לי את זה. לגבי האוכל, כבר טעמתי אוכל טעים מזה.
• ג'וי - מצויין. החסרון הוא המקום הקטן והקלסטרופובי שגרם לי לתהות לאורך כל הארוחה כמה נזק יכול לעשות מחבל שיחליט להתפוצץ במרכז המסעדה. דלגו על הסביצ'ה לכו על פלטת בשרים בגריל.
• לה גוטה - גם פה המקום היה צפוף למדי. בעל הבית היה עצבני ומרבית הארוחה היה עסוק בחשבונות וצעקות על העובדים. האוכל עצמו היה סביר. לא יותר מזה. חברים חילונים שאכלו איתנו לא התלהבו (וזה בלשון המעטה).