עייפות

לאחרונה התחילו לי נדודי שינה. אני שוכבת במיטה, עיפה, מודעת לחובה שלי לקום מוקדם מחר בבוקר, אבל לא מצליחה לישון. אני עוצמת את העיניים, מחבקת את הכרית, מנסה לנקות את הראש ממחשבות ולתת לשינה ליפול עלי. אני מרגישה את עצמי מתחילה לשוט לתוך השינה, אבל אז פתאום קופצת לה מחשבה טורדנית לראש שלי, והשינה בורחת ממני. כדי להמנע מהמצב הזה, אני מביאה את עצמי לעייפות גדולה, לתשישות. המטרה שלי היא להגיע למיטה באפיסת כוחות, שהגוף שלי פשוט יקרוס לתוך השינה מחוסר ברירה. מצד אחד, אני באמת נרדמת בקלות ככה. מצד שני, אני מאוד מאוד עיפה. כ"כ עיפה, שהבוקר כמעט נרדמתי על הכביש תוך כדי נהיגה.

יש לי סדר יום די עמוס. המטלות שלי מסודרות בזו אחר זו בצפיפות מתישה. שלא יוותר לי זמן מיותר בין מטלה למטלה. שלא אחשוב יותר מדי. שלא אשקע בכאב. אני חייבת להרדם מהר, כדי שלא אחשוב יותר מדי, כדי שלא ארגיש בכאב.

כשקיבלנו את האבחון הסופי שיש לילדה cp התקשרתי לאמא שלי והתחלתי לבכות לה בטלפון. היא מיד אמרה לי: "אסור לך לבכות עכשיו. תפסיקי לרחם על עצמך. את צריכה להיות חזקה בשבילה". הפסיכולוגית אח"כ אמרה לי שבמשפט הזה אמא שלי נטלה את הלגיטימציה מהכאב שלי, וגרמה לי להדחיק. הפסיכולוגית אומרת שדווקא הייתי צריכה לבכות אז בכי טוב וגדול שיוציא את הכאב החוצה, כדי שאוכל להמשיך לחיות בשלווה בלי שהוא יתגנב אלי מאחור מדי פעם (טוב, היא לא ממש התנסחה ככה. זו יותר אינטרפטציה שלי לדבריה). אני לא ממש זוכרת שבכיתי מאז. כלומר, היו לי הרבה יללות והרבה בכיות קטנות כאלה על שום דבר (רובן, אגב, היו מול פניו ההמומות של הבוס שלי. לא יודעת מה יש בבן-אדם הזה שמוציא ממני את כל היללנות והבכיינות), אבל בכי עמוק כזה, שבא מהלב שצועק את הכאב החוצה (בכי כמו זה שבכתה בשבת השכנה מלמעלה) לא היה לי.

האמת היא שאני אדם מאוד אגוצנטרי. אני כ"כ עסוקה ברחמים עצמיים ובניתוח התחושות שלי ביחס ל-CP של הבת שלי, שלא ממש הספקתי להתעניין בכאב ובמצוקה שלה. אני מודה שקשה לי לשמוע אותה מספרת על חיי היום-יום שלה. כל שאלה הכי פשוטה היא פוטנציאל לכאב: "איך את משחקת עם החברות שלך?" "הן רוצות לשחק איתי תופסת, אבל הן כל הזמן רוצות שאני אהיה התופסת, ואז הן בורחות ומתחבאות לי" אייייייי. זה כואב. אולי אחליף נושא?

אני יודעת שאני חוזרת על הטעויות של אמא שלי: אוטמת את עצמי לכאב שלה כדי לחסוך את הכאב הזה מעצמי. אני מנסה להקשיב לה. אני מנסה להכיל את הכאב שלה. אבל זה יותר מדי בשבילי. בלילה הכל חוזר.

היא יכלה להשיג אמא הרבה יותר טובה ממני. אומרים שאלוהים מתאים לכל ילד את האמא הנכונה. אני חושבת שבמקרה של הבת שלי הוא פיספס. הוא היה צריך לתת לה אמא יותר אמפאטית, יותר מבינה, יותר רגישה, יותר מכילה. אמא שתלחם בשבילה עד הסוף. לא אמא שתנסה לחיות כאילו כלום לא קרה. תמיד קוראים על אמהות שכשהן שמעו את האבחנה על הבעיה של הילד, הן מיד שינסו מותניים והקדישו את כל חייהם למלחמה בבעיה. אני לא כזאת. אני לא יכולה לצלול לכאב ולהלחם בו. אני מדחיקה, מתעלמת, מנסה לחיות כרגיל.

צר לי יקירתי שנפלת בחלקי ולא בחלקה של אמא אחרת.