טיול בקניון
ביום חמישי אחותי התלהבה מ"יום לייף סטייל" בסופר-פארם וגררה אותי לקניון הקרוב למקום מגורי. היא לא כ"כ התכוונה שאני וכרטיס האשראי שלי נפשוט על הסופר-פארם אלא יותר התכוונה שאני אעשה ביביסיטר על הבת שלה. נו טוף.
ארזתי את הבן שלי, איפסנתי את הילדה אצל הסבתא ושמתי פעמי אל הקניון.
כשהגענו לקניון הסתבר לי שהבן שלי מסרב להפרד ממכונית הבימבה המרופטת שלו. מכיוון שהאופציה שהבן שלי ימרח על הריצפה המטונפת של החניון בצרחות אימים (סימפטום ידוע של גיל שנתיים) לא נראתה לי במיוחד, ויתרתי ונתתי לו לסוע בבימבתו ברחבי הקניון.
העובדה שהקניון ממוקם באחת מערי הפרובינציה לא מנעה מכל באי הקניון לנעוץ בי ובבני עיניים נדהמות בזמן ששנינו דיגמנו לוק של עניים. הבן שלי דהר במרחבי הקניון בבימבה מטונפת, מכוערת ומלאת מדבקות מטופשות (הילדים שלי החליטו שהדרך לשפר את מראה הבימבה בת ה- 4 זה להדביק עליה את כל המדבקות שקיימות בבית), כשאני נגררת אחריו עם עגלה ובתוכה יושבת בת אחותי לבושה בחולצה אדומה שצבעה ממש לא תואם למכנס האדום שמתחתיה.
באיזשהו שלב הילדים נעצרו ליד אחת ממכונות השעשועים הפזורות ברחבי הקניון - הכוונה לאותן מכונות שההורים נדרשים לשלם להן מס של 2 ש"ח, כדי שהילדים ישבו 2 דקות בשקט, בזמן שהמכונה (בלבוש של סוס/ מכונית/ רכבת/ דינוזאור/ מטוס/ קרוסלה) מנענעת ומסובבת אותם. פישפשתי בארנקי ומצאתי רק מטבע של 10 ש"ח. ממש לא התחשק לי לפרוט את המטבע יקר הערך הזה, ולכן באקט לא חינוכי בעליל העלתי על פני פרצוף של אבל והודעתי לדרדקים שאין לי גרוש בארנק. הילדים הביעו מחאה, ואני נאלצתי לזעוק מרה: "לאמא אין כסף" למעלה מ- 1,000 זוגות עיניים של באי הקניון ננעצו בי בשנית והפעם מבטם מלא רחמים - "אההה... כמה נורא. הנה אנשים עניים". כיאה למצופה ממני לבשתי על פני מבט של אישה קשת יום (פעולה די פשוטה לביצוע כשעל רגליך נכרכים שני ילדים תובעניים בני שנתיים וביבמה מכוערת).
בסוף הילדים שיחקו עם המתקנים "על יבש" - כלומר הם עלו על המתקן, סובבו את ההגה ועשו קולות של "אאאאןןן... אאאןןן" בזמו שאני משלימה את הלוק העני, ומנערת את המתקן מדי פעם כדי לתת להם הרגשה טובה.
אחרי 3/4 שעה אחותי סיימה לרוקן את הסופר-פארם ויצאה משם מאוכזבת: "בקושי היו מבצעים שווים. איך היתה הילדה?"
"נהדרת" אמרתי והתחלתי לברוח משם במהירות בזמן שהבת של אחותי התחילה עם התקף גיל שנתיים שלה (כלומר נמרחה על הרצפה והתחילה לצרוח שהיא לא רוצה הביתה). יש גבול לכמות ההשפלות שאני מוכנה לקבל ביום אחד.