בתיה

איך אוכל לתאר לכם את בתיה...? אישה בת 45, נמוכה, כעורה (וקעורה) ועם חיבה יתרה לצבע הורוד. אמא ל-3 ילדים שעשתה מה שרוב המכוערות עושות: התחתנה עם הגבר הראשון שרצה אותה. הם נשואים כבר כמעט 20 שנה, ואני לא חושבת שבתיה חוותה במהלך הנישואים האלה אפילו יום אחד של אושר. הוא אמנם לא היכה אותה, אבל כידוע אפשר להתעלל בבן-אדם גם בלי להרים יד. לאורך כל הנישואים שלהם הוא נותר אדיש אל בתיה ואל כל התנהלות הבית. בתיה היתה זו שבישלה, ניקתה, גידלה את הילדים, נשארה איתם בבית בימי מחלה, רצה איתם מרופא לרופא, הלכה לאסיפות ההורים, הכינה איתם שיעורים ובאופן כללי התעניינה בקיומם ובמהותם. הבעל מצידו היה עסוק בלהזרק מעבודה אחת לשניה ובלרבוץ על הספה, תוך כדי שליחת הוראות הפעלה לבתיה.

במשך שנים התנהלה בתיה כמו האישה הקטנה והכנועה, עד שיום אחד הכל השתנה.

כולם יודעים מתי החל השינוי, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק גרם לו. האם העובדה שהילדים גדלו ודורשים פחות טיפול? האם העובדה שהיא קיבלה בוס חדש שמתייחס אליה יותר בכבוד מהקודם? האם העובדה שסמכויותיה הורחבו וכך גם שעות העבודה שלה? ואולי הסיבה לשינוי היא בכלל קיומו של מאהב?

בחברה כמו זאת שאני עובדת בה - חברה בעלת אופי משפחתי והמוני סיפורי אהבה מחוץ למסגרת הנישואים - התיאוריה האחרונה בדבר קיומו של מאהב הפכה במהרה לפופולרית ביותר עד כי קנתה לה אחיזה כאמת לאמיתה. כולם ידעו שלבתיה יש מאהב, רק לאף אחד לא היתה הוכחה ולאף אחד לא היה מושג.

בינתיים בתיה מילאה את כל הציפיות שתולים בנשים נשואות עם מאהב: היא עשתה דיאטה רצינית וירדה כמעט 20  ק"ג. היא התחילה להתאפר. היא החלה מושחת ציפורניה בצבע ורוד עז. היא שינתה את המלתחה ואת סגנון הלבוש - במקום בגדים סגורים ומטשטשים, היא החלה ללבוש בגדים צמודים, גופיות,  מחשופים, חולצות שהבטן מציצה מהן. בקיצור, בתיה שלנו עברה make over יסודי.

לאחר כמה חודשים של ליחשושים וריכולים, התברר כי כל הקלישאות בדבר התנהגות של אישה עם מאהב הן נכונות. לבתיה אכן היה מאהב, שהיה כ"כ נלהב מהכיבוש שלו, עד שלא יכל להתאפק ורץ לספר לחבר'ה. החבר'ה מצידם לא יכלו להתאפק ורצו לספר הלאה לכולם.

עצוב לחשוב שהדימוי העצמי של חלק מהנשים תלוי בעצם ביחס של הגברים אליהן. הן משקיעות בעצמן ובמראה החיצוני שלהן רק כשהן מאוהבות או כשהן רוצות למצוא בן זוג.

לאמא שלי היתה תיאוריה לפיה נשים דתיות מפסיקות להשקיע בעצן אחרי שתפסו חתן. היא טענה שמרבית הנשים הדתיות הנשואות נראות מוזנחות לבושות בסמרטוטים ונטולות איפור. אני לא יודעת עד כמה התופעה הזאת בלעדית לנשים הדתיות. אולי אמא שלי ראתה רק מה שמסביבה ולא הסתכלה החוצה. עדיין, יש משהו בטענה שלה שלאחר החתונה חלק מהנשים מתחילות להזניח את עצמן ולהסתמך יותר מדי על ה"יופי הטבעי" שלהן (גם לגבי זה יש לאמא שלי תאוריה שעיקרה: "אם את חושבת שיש לך יופי טבעי, את טועה! לכי לשים מייק אפ מיד").

אני מניחה שהמחשבה שמובילה להזנחה הזאת היא זאת: אם בעלי מעוניין בסקס איתי גם כשאני נטולת איפור, מסריחה משינה, עם פרצוף נפוח לגמרי ועיגולים שחורים מתחת לעין, אז למה להשקיע ביותר מזה? השאלה שאותן נשים שוכחות לשאול את עצמן היא, עבור מי אתן משקיעות במראה החיצוני? עבורכן או עבור הגברים שבחייכן. האם ההגדרה העצמית שלנו והדימוי העצמי שלנו נובע רק מהיחס של הגברים אלינו? האם אני צריכה להתאפר רק כדי "לתפוס" בעל או לחלופין כדי "לשמור" על הבעל? האם אין טעם שאטפח את עצמי בשביל ההרגשה הפנימית שלי?

בתיה במשך שנים מחקה את עצמה ואת הזהות שלה עבור המשפחה, הבעל והילדים. רק בוס חדש ומאהב הביאו אותה לגלות את עצמה מחדש. האם בתיה למדה את הלקח? ברור שלא. אם בעבר היא היתה תלויה בגבר שרמס את כבודה העצמי וניהל את חייה, הרי שעכשיו היא שוב תלויה בגבר, אמנם הוא משקם את בטחונה העצמי והופך אותה לאסרטיבית יותר, אבל עדיין הוא הסיבה והמסובב. מה יעלה בגורלה של בתיה מחר, כשהמאהב יעבור לאחרת?

באותו עניין:

תקראו את העיתון אלקטרוני הזה. הוא עוסק בדיוק באותה נקודה שהבעתי בפוסט, רק מההיבט המקצועי (וחוצמזה יש בו כתבות מאוד מעניינות).