קדושת הבית היהודי

קדושה, במלעיל, ככה קראנו לשיעורים האלה, שכל מטרתם היתה ללמד אותנו איך להיות נשים טובות לבעלינו ואמהות טובות לילדנו. לא היה מאחורי השיעורים האלה שום תוכן אחר. לא היה שום מבחן בסוף השנה, לא היתה שום חוברת לימוד, אלא רק את הרבנית איבגי, שלימדה אותנו מהן המידות הרצויות לאישה ואם בישראל. הרבנית ניחנה במבטא צרפתי מקסים, ובקול רך, שצליח בעצם לטשטש מעיני הבנות את חומרת הדברים שהיא אמרה. כלומר, אם היו אומרים לך בקול רם ומצווה: "תפקידך בחיים הוא להיות שפחה!" מן הסתם היית מוחה, אבל כשאומרים לך את זה בקול רך ונעים, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לומר: "יאללה, בסדר. כמה סוכר את רוצה בקפה שלך?".

הייתי תלמידה קשה, כי לא ממש הסכמתי לעמדתה של הרבנית בנוגע לתפקיד האישה בבית, ולא רק שלא הסכמתי, אלא גם טרחתי להביע את דעתי בקול ובזעם. בגללי, הרבנית  נאלצה להקדים את השיעור על מידת הכעס. אני חושבת שהבנתי את הרמז, כי מנקודה מסויימת כבר התייאשתי מלנסות להביע את דעתי בכיתה, והייתי עסוקה במרבית הזמן בבהיה דרך החלון או בשירבוטים חיננים על הדף.

למרות רחפנותי והעדר העניין שגילתי, אני זוכרת - כאילו זה היה אתמול - את השיעור שבו הרבנית לימדה אותנו כיצד לנהוג כלפי הבעל בסופו של יום (נא לקרוא בקול רך ומבטא צרפתי מודגש):

"לא משנה כמה את עיפה בסוף היום, וכמה קשה עבדת בבית. כשבעלך מגיע, הקפידי שהבית יהיה נקי ומסודר. דאגי שהילדים יהיו רחוצים ושקטים. התלבשי בבגדים נאים והתאפרי. אף גבר לא אוהב לחזור הביתה ולראות לפניו סמרטוט רצפה. בעלך לא צריך לדעת איזה יום קשה עבר עליך. עזרי לו לסחוב את התיק. הגישי לו את נעלי הבית, ושאלי אותו איך עבר עליו היום. אל תתחילי לספר לו על היום הקשה שלך. יש לזה זמן אח"כ אחרי שיאכל. קודם תתענייני ביום שלו. אח"כ הובילי אותו למטבח והגישי לו את האוכל שהכנת. אין כמו להכנס לבית נקי, עם ריח תבשיל ולראות אישה מטופחת ורעננה"

את המונולוג הזה סיימה הרבנית במבט חולמני וחיוך מצועף. ואז הצבעתי. "כן נינה" אמרה הרבנית בייאוש.

"המורה, מה אנחנו כלב, שצריך להגיש לאדוניו את נעלי הבית? (טוב, אולי התנסחתי בצורה קצת פחות נמלצת, עברו 15 שנה מאז ויכולת הניסוח שלי השתפרה רבות בשנים האלה) ואיך למישהי יש בכלל זמן לבשל, אם כל היום היא היתה עסוקה בלעבוד ובלטפל בילדים? ואם עבר עלי יום גרוע, למה אני צריכה להסתיר את זה מבעלי? שידע. שיסבול גם הוא!"

בנקודה הזאת קיבלתי הרצאה שלמה שעניינה: "אהבה היא נתינה ולא קבלה" או ליתר דיוק: "אל תשאלי מה חיי הנישואים יכולים לעשות בשבילך, אלא מה את יכולה לעשות בשביל חיי הנישואים".

הרבנית לא ראתה פחיתות כבוד בכך שאישה מביאה את נעלי הבית לבעלה, אלא אקט הירואי של אהבה. ולא, האישה לא צריכה לצפות לאקט דומה. הרבנית לא הבינה כיצד חיי נישואים יכולים להתנהל בשיוויון. בעולמה של הרבנית לכל אחד היה תפקיד מאוד מוגדר בחיי הנישואים. הגבר הוא "שר החוץ" בעוד שהאישה היא "שרת הפנים", וכמו שאת שר החוץ לא מעניינות בעיות הפנים של המדינה, כך את הבעל לא אמור לעניין מה הילד עשה אחה"צ וכמה קשה היה לך לתפעל את הבית. אלה העיניינים הפנימיים שלך, תפתרי אותם לבד. העיקר שהכל יתקתק במושלמות, כשהבעל יכנס הביתה. 

העובדה שבי"ס לבנות (המשתייך לארגון ישיבות בני-עקיבא, תורה ועבודה וכאלה) חינך וכיוון באופן מוצהר את הבנות לחיים מסוג מסויים, לא נראתה מוזר לאף אחת מהתלמידות או לאף אחד מהורי התלמידות. ברובד אחד ישבו ולימדו אותנו גם לימודי קודש וגם לימודי חול ברמה מאוד גבוהה ודחפו אותנו למצויינות לימודית, וברובד השני לימדו אותנו שאין טעם בכל זה וכי כל התפקיד שלנו בחיים הוא להתחתן עם בני"ש, לעבוד בחצי משרה כמורה, ובשאר הזמן לגדל את הילדים ולטפח את הבית. הסתירה בין הרבדים האלה לא הפריעה לאף אחד.

באחד משיעורי החינוך העביר מנהל האולפנא בין הבנות את אחד מספרי הרמב"ם. "אני מעביר בינכן את הספר, כדי שאם פעם ישאלו אתכן אם נגעתן בספר של הרמב"ם, תוכלו לומר: כן, הספר הזה עבר תחת ידי". כולנו צחקנו, אבל אח"כ תהיתי מדוע הוא מסתפק בלהעביר את הספר מתחת לידינו, אבל לא טורח ללמד אותנו כמה דפים מהספר הזה. האם די בכך שאגע בספרי קודש ואדע מה צבע כריכתם, או שאולי החינוך שלי דורש משהו מעבר לזה?

בסה"כ אין לי תלונות לגבי הצד הלימודי באולפנא. נגעתי בלא מעט ספרי קודש, וחלק מהם אף למדתי לעומק, אבל עצם העובדה שמנהל אולפנא מרשה לעצמו לספר בדיחה כזאת, מעידה על גישה מסויימת.

לפני כ-5 שנים (במלאות עשור לסיום התיכון) אירגנתי פגישת מחזור של בנות הכיתה. במהלך איתור הטלפונים של בנות הכיתה, גיליתי שקיים פער עצום בין בנות הכיתה בכל הנוגע להגשמה העצמית שכל אחת בחרה לעצמה. מחד יש את הבנות שהגשימו את הייעוד שהועידה להם האולפנא, מאידך יש את כל אלה שאיכזבו את ראש האולפנה. המעניין היה שדווקא אלה ש"הגשימו את ייעודן" נמנעו מלהגיע לפגישת המחזור. נכון, שאפשר להאשים בזה את העובדה שרובן גרות בשטחים, נטולות רכב ובעלות יותר מ-2 ילדים, אבל איכשהו נראה לי שהיה בזה משהו מעבר לזה. לא יודעת מה. אולי הן שלמות עם חייהן ולא מרגישות צורך להתרפק על העבר ואולי ההפך: הן לא רוצות להתעמת עם הפוטנציאל שהיה טמון בהן ועם שיברו.

פעם כתב לי מישהו פה בבלוג, שאני מגלה רגשות נחיתות אל מול החרדים הלאומיים (או לייתר דיוק אל מול אחותו ואחיו של בעלי, השייכים במקצת לזרם הזה). אני חושבת שזה המקור לרגשי הנחיתות. הפער בין מה שמרגיש לי נכון לעשות, לבין מה שחינכו אותי לעשות. אני יכולה להביע את מחאתי על מה שלימדו אותי ולהתלונן על כך מהבוקר ועד הלילה, אבל זה לא ישנה את העובדה שחינכו אותי שדרך מסויימת נכונה, ואני יודעת שבחרתי בדרך אחרת.

בשולי הדברים, הנה אחת שהפנימה יפה מאוד את מה שחינכו אותה:

http://www.kipa.co.il/community/show.asp?Messageid=1943309

כפיים למידת השיכנוע העצמי והאמונה בצידקת הדרך.