פגיעה ברגשות דתיים

כרמית כתבה כאן בסוף התגובה שלה כי היא מקווה שהיה בסדר מצידה לכתוב את מה שכתבה, שכן העולם הדתי יקר לליבי. בהתחלה לא ממש הבנתי על מה היא מדברת. נכון שאני דתיה, אבל מעולם לא לקחתי את אמונתי הדתית ללב. הקפדתי תמיד לשמור על ליברליות מחשבתית ולא לפתח רגשות דתיים.

איכשהו המשפט שלה רדף אותי כמה ימים, אבל עד שלא רבתי במייל עם חברה טובה לא קלטתי עד כמה כרמית קלטה אותי נכון וצדקה באבחנתה.

החברה הטובה (שלצורך העניין נקרא לה מירי, בעיקר כי חיצונית היא מאוד מזכירה לי את מירי בוהדנה) הציעה לי לשלוח את הבת שלי לקיטנה המתקיימת בצהרון שכל הילדים הנמצאים בו הם חילוניים. השבתי למירי כי לא נראה לי שהילדה שלי תשתלב מבחינה חברתית בקיטנה, כי מדובר בילדים חילוניים שמבחינתה הם יצורים שמעבר להרי החושך. הסברתי למירי שהבת שלי נמצאת עכשיו בתקופה שבה היא מנסה להגדיר את זהותה הדתית ולהבין מה המשמעות של "להיות דתי", מיהם החילוניים ואיך ה' לא שולח במיידי ברק מהשמים וצולה אותם. אני מוצאת את עצמי צריכה להסביר לה סוגיות תיאולוגיות מורכבות, בלי שאני בעצמי גיבשתי ב-100% את עמדתי בנושא. אני לא מוכנה להגיד לה שה' יעניש את כל החילוניים בעולם הבא, אבל כאמא שמחנכת לחיים דתיים, אני לא יכולה לבוא ולומר לה שאורח החיים החילוני הוא סבבה ואין לי שום בעיה עם זה. מורכב. בקיצור, מפה לשם מירי ככל הנראה נפגעה ממני (פגעתי ברגשותיה החילוניים?), ולאחר דין ודברים די קשה, היא מסרה לי צרור קללות להעביר לאלוהים.

מעבר לכעס על כך שהתייחסה אלי כאל נציגתו של האל או זו שאחראית להעברת ההודעות אליו, גילתי לתדהמתי שממש נפגעתי מהקללות שלה. אני, שמאז ומתמיד תפסתי את עצמי כאדם בעל מחשבה פתוחה, כאדם נטול עקרונות דתיים משמעותיים, כאדם שהדת אינה מהווה גורם משמעותי בחייו, נפגעתי מכך שחברה שלי קיללה את אלוהים. התחוור לי לתדהמתי שמתישהו לאורך הדרך פיתחתי רגשות דתיים, ולא רק זה אלא שהרגשות האלה גם מסוגלים להיפגע.

אני מניחה שבעיני החילוני הממוצע (כזה שנולד וגדל כל חייו בבית חילוני ובסביבה חילונית) הקונספט של "פגיעה ברגשות דתיים" לא ממש מובן. הסמלים הדתים בעיניהם לא שונים מסמלים מסחריים. הם יודעים שלדתיים הסמל הדתי משמעותי וחשוב, אבל הם לא מבינים למה.

רבים  מהחילוניים חיים לאורו של המשפט "איש באמונתו יחייה" (ומכל הקטנוניים אני מבקשת: כן, אני יודעת שלא מדובר בפסוק מהתנ"ך, וכן אני יודעת שהמשפט הזה עוות ואינו נאמן למקור, ובכל זאת זה המשפט המקובל, ולכן אשתמש בו). כלומר: אני חי את חיי בהתאם לעקרונות ולאמונות שלי, לא מפריע לי שהשכן שלי מחזיק אמונות אחרות, אבל אני לא מסכים בשום פנים ואופן שהוא ינסה לכפות עלי לחיות בהתאם לאותן אמונות ועקרונות. האדם הליברלי הנאור ינסה לשכנע את עצמו שהעניין שלו באמונות של אחרים הוא עניין אינטלקטואלי בלבד, וכי הרצאת עקרונותיו לאחרים היא אך ורק למטרות עיון אינטלקטואלי והחלפת דיעות. מבחינת האדם הליברלי הנאור, אסור לו (והוא לא רוצה) לכפות את עקרונותיו על אחר. הוא יכול להציגם, להסביר מדוע הם נכונים, אבל הוא חייב לקבל את זה שחברו סבור אחרת וחייב לקבל את זכותו של החבר לחיות אחרת ממנו. מצב כזה מביא לניתוק ריגשי בין היחס שלי לעקרונות שאני מאמין בהם לבין היחס שלי לאורח חייו של אדם אחר. יחד עם זאת, לכל אחד מאיתנו יש איזו נקודה רגישה, שברגע שילחצו עליה, נצרח. יהיה מי שיפגע אם יקללו לידו את רבין, תהיה מי שתפגע אם ירמזו כי העובדה שהיא אם עובדת פוגעת בילדיה, יהיה מי שיפגע אם יסתלבטו על קבוצת הכדורגל האהובה עליו ומסתבר שיהיו אף כאלה שיפגעו אם אדם דתי ירמוז שהעובדה שהם חילוניים מפריעה לבת שלו.

נרצה או לא נרצה לכולנו יש "רגשות דתיים". לכל אחד מאיתנו יש את אותם 2-3 עקרונות שהוא מתייחס אליהם ברצינות כבדה, ולא יהיה מסוגל לספוג שום זילזול או לעג לגביהם. אצלי מסתבר שאלוהים הוא נקודה רגישה. כנראה שאני יותר דתית ממה שהייתי רוצה להודות.