אמהות וקריירה
(ובערך כאן איבדתי 90% מהקוראים).
 
אני מסכימה עם מיכליקה שטענה שהנושא הזה מוצה ונטחן עד דק (או בעברית פחות צחה: שהוא משעמם לאללה ויוצא מכל החורים), אבל בכל זאת מדובר באחת העימותים העמוקים ביותר שמעסיקים כל אם עובדת.
האמת היא שהדיון על אמהות מול קריירה מנוסח מנקודת מבט פמניסטית למדי, שכן למעט שרי אריסון, עפרה שטראוס וסבינה בירן (ואולי עוד 2 נשים ששכחתי את שמן), אין כמעט אמהות בשוק העבודה הישראלי שיכולות לדבר על קריירה. רוב האמהות העובדות עושות זאת לצורך הישרדות כלכלית. הן עובדות כי הן צריכות את המשכורת השניה, ולא כי הן באמת בונות לעצמן "קריירה". הדיבורים על "קריירה" הם מעין מכבסת מילים, שבה אנחנו מנסות לשכנע את עצמנו שיש איזושהי סיבה אידאולוגית משמעותית להעדרנו מחיי הילדים במשך 8-9 שעות ביום.
 
האמת היא שכל נקיפות המצפון האלה וכל ההתחבטויות בנוגע לסדר העדיפויות הנכון (בין קריירה למשפחה) הם פריבילגיה של העשורים האחרונים. כשסבתא שלי השאירה 2 תינוקות בבית ויצאה כל בוקר לחלוב פרות, לא היה לה זמן לחשוב האם היא עושה עוול לילדיה הקטנים בכך שהיא מעדיפה את עטיני הפרות על פניהם. היא לא עשתה את זה כי היא בנתה לעצמה  קריירה, אלא כי מישהו היה צריך לחלוב את הפרות ולשלוח את החלב מה שיותר מוקדם לתנובה. היא מעולם לא התעסקה עם רגשות אשם.
מאיפה מגיעים רגשות האשם שלנו? האם מסדרות בארה"ב המציגות מודל הורות שמבוסס בעיקרו על אב עובד ואם עקרת בית? האם זה בגלל ששעות העבודה התארכו? האם זה בגלל התפתחות הפמניזים והכנסת המושג "אשת קריירה" למילון המונחים החדש? ואולי זה כי אנחנו אוהבות לטחון את עצמנו לדעת, והטכנולוגיה הקיימת היום מאפשר לנו לעשות את זה קבל עם ועולם.
 
אנחנו יוצרות את הבעיה, את רגשות האשם, ואח"כ בונות שלל קלישאות כדי לנקות מעל עצמנו את רגשות האשם. "אמא טובה, היא אמא מאושרת, וכדי להיות מאושרת עלייך להגשים את עצמך". כן? נסו להגיד לי את זה לאחר יום שבו על הבוקר נאלצתי להתמודד עם דרישותיהם הנחרצות של 3 ילדים ("אמא, שוקו!" "אמא, אני שונאת את הבגדים שהכנת לי!"), נתקעתי בפקקים בדרך לעבודה, ביליתי יום שלם מול מסך המחשב או בערימת ישיבות משמימות, רק כדי לגלות שכולם קיבלו קידום חוץ ממני והדיון הבא על העלאת השכר יתקיים בעוד חצי שנה (במקרה הטוב), אח"כ נתקעתי בפקקים בדרך חזרה מהעבודה, קיבלתי שלל תלונות מהילדים ("למה לקחת אותי ראשון? אני רוצה להיות אחרון?", "למה לקחת אותי אחרון? אני רוצה להיות ראשון", "למה הולכים לבריכה? אני רוצה לראות טלויזיה בבית!" וכו'), תפקדתי כצוות הווי ובידור במשך אחה"צ שלם, הכנתי ארוחת ערב, זרקתי אותה לפח, סידרתי את המטבח, קילחתי את הילדים, קיוותי לקצת שקט, אבל אז הם החליטו לראות את הפסטיגל בקולי-קולות. בהחלט הגשמה עצמית ואושר גדול.
 
חברות אמרו לי שאני חייבת לקרוא את הספר "איך היא עושה את זה". מי שעוקב אחר הרשימות שלי בצד, יכול לשים לב שהספר הזה מונח על שידת המיטה שלי כבר זמן רב, מבלי שאצליח להתגבר עליו. דווקא התחלתי לקרוא אותו, אבל נתקעתי. הספר מציאותי מדי בשבילי. אני אוהבת את הספרים שלי אסקפיסטיים ככל האפשר, ואת הדמויות הספרותיות שלי אני אוהבת דרמטיות, חזקות, ללא חולשות, גדולות מהחיים וכאלה שלא עושות טעיות. קתרין רדי (גיבורת הספר) מעצבנת אותי. היא מבטלת את עצמה מול הבוס שלה, מבטלת את עצמה מול הילדים שלה ומבטלת את עצמה מול המטפלת של הילדים שלה. לעזאזל! היא ממש אני!
עדיין, אני חושבת שסדר העדיפויות שלי שונה משלה. אין סיכוי שאשקיע בעבודה יותר ממה שאני משקיעה בבית. אני מקדישה לעבודה 8 שעות ביום, ולא דקה יותר. כשאני מעבירה כרטיס בסוף היום, אני משאירה את העבודה מאחורי. לא ממזמן הוזמנתי לאירוע בעבודה, שיכל לעזור לי להתחכך בכל המנהלים ולעשות לעצמי קצת פרומושיין. ויתרתי על התענוג, כי הוא הכריח אותי להמצא מחוץ לבית מהשעה 6:00 בבוקר ועד לאחר חצות הלילה. אולי עשיתי טעות מקצועית, אבל תאמינו לי שבאותו לילה הלכתי לישון מאושרת. ההגדרה העצמית שלי היא קודם כל אמא ורק אח"כ אישה עובדת. זה סדר העדיפויות שלי. מכאן נובעות הבחירות שלי בחיים. 
אני צריכה לזכור את זה ולהפסיק לקטר ולהתלונן על כך שהקריירה שלי בקאנטים. הרי מעולם לא ניסיתי או התיימרתי לפתח קריירה. כשארצה "להגשים את עצמי" הדבר הראשון שאעשה יהיה לעזוב את העבודה. אני לא בטוחה שאשאר בבית כעקרת בית במשרה מלאה (אפית עוגות מעולם לא הביאה לי סיפוק אישי), אבל אני בטוחה שכל דרך חיים שאבחר לעצמי תהיה מורכבת מסדר יום שכולל את איסוף הילדים בצהרים ממסגרות הלימוד והבאתם לארוחת צהרים טריה בבית.
 
ובנימה אופטימית זו, אחזור לעבודה. הישיבה מתחילה בעוד דקה, ואני עוד לא סיימתי הגהה על אחד המסמכים היותר משעממים שנראו על פני כדור הארץ.
שמור   בטל