|
7/2006
הם חולים
בשעה 01:30 בלילה הוא נעמד ליד המיטה שלי ואומר: "אמא, יש לי משהו מוזר במיטה". אני, שמעולם לא הייתי מאלה שמתעוררים בצלילות הדעת מילמלתי במשך כמה שניות יקרות "מה? מי זה? איזו מיטה? מה מוזר?" ואז הריח הגיע לאפי והבנתי. הילד הקיא במיטה, ירד ממנה כולו נוטף קיא והגיע עד למיטה שלי כדי להודיע לי על המאורע.
אחד הדברים שחשוב ללמד את הילד, עוד לפני שמלמדים אותו לעשות בסיר, זה להקיא באסלה או בקערה. אין דבר יותר מגעיל מלנקות קיא. תנו לי 1,000 חיתולים עם קקי ולא קיא אחד. בטח שלא קיא שנמרח על כל הסדין, והשמיכה והסולם של מיטת הקומותיים והרצפה של חדר הילדים והרצפה של חדר השינה שלנו והפיג'מה שלו והפיג'מה שלי.
בעברי הרחוק (מאוד רחוק) עסקתי בנקיון חדר מדרגות. הרגשתי כמו בסרט של סינדרלה: "אתם אולי חושבים שאני ליכלוכית, אבל אתם לא קולטים שמתחת לכל הסחבות האלה אני בעצם נסיכה. נסיכה שמסיבות כלכליות עובדת באופן זמני בעבודה לא מתאימה, אבל בשניה שהשעון יכה חצות, אני אפשוט את הסחבות אלבש שחור לבן וגלימה וארוץ עם תעודת עורכת הדין לעבר השקיעה".
יש ימים שבהם אני מרגישה שלא התקדמתי לשום מקום מאז. שוב אני עם לבוש הסחבות, המגב ביד אחת והאקונומיקה בשניה. שוב אני כורעת על ברכי כדי לקרצף את הרצפה. איפה לעזאזל נמצאת הפיה הטובה שלי, ואיך היא שכחה אותי מאחור? השעה 2:15 לפנות בוקר, ואני מקרצפת את כל רצפת הבית באקונומיקה בנסיון נואש להוציא ממנה את הריח של ההקאה.
קשה לראות אותם חולים. הם פתאום מתכווצים וחוזרים להיות תינוקות. חסרי אונים. חלשים. כ"כ תלויים בך וזקוקים לך. אלה הרגעים שבהם אני מרגישה הכי אמא יותר מהכל. כל מאבקי הכח ביננו נעלמים. הם עושים כל מה שאני אומרת, ואני רצה לעשות כל מה שהם מבקשים. ברגעים האלה אני נותנת להם פינוק ואהבה אינסופיים. את כל מה שהם מנסים להוציא ממני במיליון ואחת דרכים ומניפולציות, הם מצליחים להשיג ללא כל בעיה באמצעות מחלה אחת.
אני שונאת כשהם קודחים מחום. שונאת לחוש את העור הלוהט שלהם מתחת לידי. יש אמהות שנמצאות מאוד חזק בקטע האלטרנטיבי: ניתן לילד לקודח מחום, כי באמצעות החום הגוף בעצם נלחם במחלה. יש בטענה הזאת הרבה הגיון, ובכל זאת תמיד יש לי הרגשה שהאמהות האלה חכמות גדולות על הילדים שלהן, אבל כשזה מגיע אליהן, הן רצות לקחת אדויל. אני לא מסוגלת להרגיש אותם כאלה לוהטים. אני ישר דוחפת אדויל.
הבעיה באודיל היא, שהתרופה מכניסה אותם להיפר. רגע אחד הם חצי מתים, ובשני הם רצים לך בתזזיות בבית, מטפסים על הכל, גם על הקירות. רגע אחד את כולך מלאת רחמים ואהבה ובשני את מוצאת את עצמת עומדת באמצע הסלון יורה גיצים לכל עבר ומנסה לתפוס דרדס עליז שלא אכל כלום כבר יומיים.
אחרי שבפוסט הקודם יבבתי על השילוב של אמהות וקריירה, והעליתי מחשבות כפירה בנוגע לנחיצות היציאה לעבודה, אני יכולה לומר בלב שלם כי לאחר 72 שעות של אמהות מרוכזת, אין מצב שאהפוך לעקרת בית במשרה מלאה! אני חייבת את העבודה שלי כמו אוויר לנשימה, גם אם היא לא מפרה אותי אינטלקטואלית. כל דבר עדיף על אמהות במשרה מלאה! כל דבר! אפילו ניקוי חדרי מדרגות!!!
אם אני כבר במצברוח אימהי, אני רוצה להמליץ על 2 בלוגים של אמהות:
1. הבלוג של אורזת
2. הבלוג של מאמי.
לא יודעת אם שמתם לב, אבל אין לי בצד רשימה של בלוגים שאני קוראת. למה? כי אני קוראת הרבה בלוגים, ולא תמיד באופן קבוע, וגם כי לא היה לי נעים לעדכן ולהוציא מהרשימה בלוגים שאני כבר לא קוראת בהם. בהעדר רשימה מסודרת כזו, אני מנצלת את הפוסט הזה כדי להמליץ על 2 הבלוגים הנ"ל.
שמור בטל
נכתב על ידי nina, 9/7/2006 23:08 , בקטגוריות אם השנה, מקטרת
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-13/7/2006 07:10
52,560
|
