י"ז בתמוז

בט' בתמוז בשנת 586 לפני הספירה נפרצו חומות העיר העתיקה. בי"ז בתמוז בשנת 70 לספירה נפרצו חומות העיר העתיקה ובתוך 3 שבועות נכבשה ונהרסה העיר ירושלים ובית המקדש נחרב. יום י"ז בתמוז הוכרז כיום צום, והוא מתחיל תקופת אבל של 3 שבועות.

תמיד מדהים אותי איך מאורע שאירע לפני אלפי שנים יכול לגעת בי כל פעם מחדש. י"ז בתמוז, בכל שנה מחדש, מתחיל אצלי תקופה כבדה. אני אולי לא מקיימת את כל מנהגי האבלות, אבל בהחלט מרגישה את הכבדות הנפשית, הירידה במצב הרוח, ההתכנסות הפנימית, הזהירות המוגברת, תחושת האסון המתקרב.

יש שנים שבהם קל יותר להרגיש זאת. השנה התחושה חריפה במיוחד. מריחים את המלחמה באוויר.

יש שיאמרו שהמלחמה כבר ממזמן התחילה, אבל אני לא מרגישה את זה. או שזה יצר ההישרדות שלי שמכתיב לי אסקפיזם מוחלט או שאני חיה בבועה. לא שחוויתי על בשרי יותר מדי מלחמות, אבל מלחמה מצטיירת בעיני כרעש של פיצוצים וסירנות, ירידה למקלטים וגיוס המוני של חיילים. לא בילוי בקניון ובבית הקפה הסמוכים, וצפיה דרוכה בחדשות עם הפסקות לפרסומות ורדרדות.

פעם המלחמות היו יותר ברורות. היו שמים מצור על עיר, כולם גוועו ברעב, ואז נכנסו חיילי האויב, שרפו את כל הבתים, טבחו בכל מי שנקרה בדרכם ולקחו את כל השאר כשבויים. המלחמות היום הן לא ממש ברורות. שניה אחת נלחמים, שניה אח"כ מעבירים ערוץ לתוכנית אחרת בטלויזיה. אם יש מלחמה בחוץ, היא וירטואלית בשבילי, ובכל זאת קשה לי להשתחרר מתחושה של אסון מתקרב. ואולי זאת רק התקופה.

צום קל למי שצם, ורק בשורות טובות.