הזהרו במה שאתם מבקשים
רציתי להרגיש מלחמה? קיבלתי תחושת מלחמה.
פיקוד העורף מבקש ממני להיות עירנית. מה הכוונה להיות עירנית? אני אמורה להסתכל על השמים ולחפש טילים? התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שינקה את המקלט. הוא הזכיר לי שאין לנו בבית מקלט. יש לנו מרחב מוגן דירתי. לא מבינה את הקונספט. איך חדר בקומה 4 מתוך 7 יכול להגן עלי מפני פגיעה ישירה של טיל? העובדה שבנו אותו מבטון (נניח) אמורה למנוע ממנו לקרוס ולהתמוטט? למה כבר לא חופרים היום בורות באדמה כמו פעם? למה ויתרו על הקונספט של מקלטים שכונתיים?
 
דיצה נכנסה לאטרף ברגע שאמרו לתושבי גוש דן להתכונן. היא ישר התקשרה לכל העולם, ואז נסעה אלוהים יודע לאן. יש שאומרים שהיא נסעה לתקן את הרדיו ברכב, ויש שנשבעים שראו אותה שולפת את הדרכון ממעמקי התיק ורצה איתו אל האופק.
אותי בעיקר מטרידה המחשבה שאם יפול טיל בת"א בשעתים הקרובות, המשמעות היא שאצטרך לבלות את הלילה במרתפי המשרד ביחד עם דיצה ובתיה.
 
בשלב מסויים החלה לקרקר לי הבטן. החלטתי לחרף את נפשי ולצעוד לכיוון חדר האוכל. חשבתי שאהיה האמיצה היחידה, אבל מסתבר שדכאון עושה הרבה אנשים רעבים. חדר האוכל היה מפוצץ (אם זה המינוח שנכון להשתמש בו בימים אלה).
נראה לי שהטבח סבל מחרדות כאלה ואחרות כשתיבל את האוכל, כי כל דבר שאכלתי היה חריף בצורה שלא תאמן. אכלתי נקניקיות חריפות ושעועית ברוטב עגבניות. אני לא בטוחה שאלה המאכלים שנכון לאכול אותם לפני בילוי ליילי במקלט ביחד עם כל חברי לעבודה. מצד שני, אני תמיד אוכל להאשים את דיצה או לטעון שמדובר בתחילתה של לוחמה כימית.
 
חזרתי למשרד בשלום, רק כדי לגלות שדיצה עדיין לא שבה מהשליחות בעורף האויב. בינתיים לפי האתר של ווי-נט (שאותו אני מרפרשת בקצב פלילי ממש) האויב הוא לא רק החיזבאללה ולבנון, אלא גם איראן וסוריה. שלא תבינו, אני בעד להכניס לכל אויבנו באמ-אמ-אמא שלהם, אבל רצוי שנצמצם את הפגנת הכח שלנו לאותן מדינות שאין להן נשק גרעיני ו/או מטוסים שגם יודעים לטוס.
 
בינתיים במשרד הבוס אופטימי. אני כבר מרעננת את הצוואה, והוא לעומת זאת שוקד על כינוסה של ישיבה ביום חמישי. מי לעזאזל יגיע לפה ביום חמישי? לא ברור לו שכולנו נהיה עמוק במקלט עד אז?
 
אני מנסה לשחזר את תכולת המקרר והמזווה בבית. המקרר שלי לרוב נראה כמו מקרר שמצלמים בכתבות על הרעב בעשירון התחתון. חצי זנב מלפפון רקוב וקופסת גבינה שעבר זמנה. סבתא שלי תמיד אמרה לאמא שלי שכל בית יהודי צריך מאגר של קמח, סוכר וקופסאות שימורים. אני לעומת זאת צרחתי על הבעל כשהעז להביא לי ארגז של 12 קופסאות שימורים של מלפפון חמוץ. "מי לעזאזל צריך כ"כ הרבה מלפפונים חמוצים? מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען". עכשיו אני מלטפת בעיני את קופסאות השימורים האלה, וחושבת שאם לא יתנו לנו לצאת מהבית במשך כמה ימים (כמו במלחמת המפרץ) אני וילדי נשרוד על שאריות פסטרמה מיום שישי, כמה ארטיקים ומלפפון חמוץ. ואם לא די בזה, אז גם ביום שישי חיסלתי את כל קופסאות השימורים של הטונה כשעשיתי חריימה טונה (מתכון שווה ביותר! 5 דקות עבודה, ויוצא באמת טעים). כששאלתי את הבעל אם זה חכם לחסל את כל קופסאות הטונה הוא ענה לי: "למה מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען?" באיבחת חריימה טונה אחת גזרתי על ילדי תזונת מלפפונים חמוצים בעיתות מלחמה (בעצם מס' 3 יכול לשרוד גם על חבילת סוכריות הטופי שיש בבית. גם ככה בערבים האחרונים זאת ארוחת הערב שלו).
 
ברדיו מדברים על יכולת העמידה של העורף הישראלי. תגידו, אתם צוחקים עלי? מיליון ואחת פיגועים לא שברו אותנו, גם זה לא ישבור.
שמור   בטל