מה שהצלחתי להקליד ביד אחת כשתינוק תלוי על השניה
מורשת קרב
קראתי פעם ראיון עם מישהי שטענה שסיפורי הריון ולידה הם בשביל הנשים כמו סיפורי קרבות בשביל הגברים. את השאלה "איפה שירתת?" מחליפה השאלה: "איפה ילדת?". תיאור מהלך הלידה מחליף את תיאור מהלכי קרבות. מהיום שבו נכנסתי להריון הראשון מצאתי פתאום שפה משותפת עם קבוצה נשים מאוד גדולה שהמכנה המשותף היחיד שלה הוא העובדה שהן עברו הריון ולידה. אם בעבר היכולת שלי לנהל שיחה עם אישה זרה הצטמצמה לשיחות סמול טוק בלבד, כיום אני יכולה לנהל שיחה אינטימית וארוכה עם אישה מכל דת, גזע, לאום, כאשר נושא השיחה הוא הריון / לידה / ילדים.

אז למי מבינכם שעברה הריון ולידה, ומוצאת את הנושא הזה מרתק, הנה מורשת הקרב שלי:
הגעתי לבי"ח בעקבות דימום וכאבי בטן שנחשדו כהפרדות שליה. הסתבר שאין שום היפרדות שליה, אבל יש פתיחה של 4 ס"מ בלי צירים. מכיוון שעברתי כבר את תאריך הלידה המשוער, הרופאה החליטה שאין טעם לשחרר אותי הביתה, אלא כדאי לנסות לעודד את הצירים. לאלה מבינכם שלא עברו לידה, הכוונה אינה לשליחת קבוצת מעודדות שתצרח אל מול הרחם שלי "gooooo צירים", אלא לשלל פעולות פולשניות וכואבות במיוחד. הראשונה שבהן נקראת "סטריפינג" במהלכה הרופא/ה דוחף את ידו לעומק הנרתיק עד שרק המרפק שלו נשאר בחוץ, ואז הוא תופס את הרחם ומסובב אותה לכל כיוון עד שנדמה לך שהוא מנסה לדחוף את התינוק החוצה דרך הגרון.
אם השלב הזה לא עודד את הצירים לבוא, נותנים דרך הוריד חומר שגורם לצירים לא טבעיים (וכואבים במיוחד) ואח"כ פוקעים את מי השפיר.
לאחר שעברתי את כל השלבים האלה, התחילו לי סוף סוף אחו'שילינג של צירים. בשלב הזה כל האומץ שאפף אותי בתחילת התהליך אבד, וההתנגדות הרפה שלי לאפידורל נעלמה. תפסתי בדש ביגדה של המיילדת בחוזקה וצרחתי (תוך כדי בכי) "תביאי את המרדים עכשיו!!!". למזלי המרדים היה באזור, והוא הגיע במהירות. יכולתי להשבע שכשהוא נכנס לחדר, מקהלת מלאכים שרה ברקע: "הללויה".
לאחר שהאפידורל התחיל להשפיע (בשלב הזה של הסיפור כמעט כל אישה עוצרת אותי, ושואלת: "נכון שהיה צריך לתת לאיש שהמציא את האפידורל פרס נובל?") התחלתי לדחוף את התינוק החוצה. תוך כמה דקות ספורות ובערך 15 דחיפות חזקות, החזקתי ביד שלי 3300 גרם של אושר.

דברים ששמרתי בבטן
בניגוד לכמה סופרות נשיות, אני ממש לא מתלהבת מאחוות הנשים שאמורה להרקם במהלך האישפוז שלאחר הלידה. עם כל הכבוד, אני עייפה, כואבת ומאלת הורמונים. הדבר האחרון שאני צריכה זה שמישהי עם יותר הורמונים משלי תטחן לי בשכל.
לא מעניין אותי סיפור החיים של אף אחת, אני רק רוצה שיהיו לה מה שפחות מבקרים כדי שאוכל לישון כמה שיותר.
איתרע מזלי ובלילה הראשון שכבה לידי אחד שזו הלידה הראשונה שלה, והבעל שלה היה מאוד נרגש, והתעקש לשכב לידה כל הלילה, ללטף אותה וללחוש דברי כיבושין באוזנה. במהלך הלילה קיטרה לו היולדת כמה קשה לה להרדם, ואני רציתי לצרוח: "אם הנודניק שהתחתנת איתו יפסיק למזמז אותך וללחשש אולי כולנו נצליח לישון", אבל במקום זה ירדתי לעשות פיפי (מבצע!), וקיטרתי לאחות שעזרה לי לרדת מהמיטה על הנוכחות של הבעל.
בלילה השני שכבה לידי אחת שילדה בן לאחר 3 בנות, וכל הזמן היתה עסוקה בלארגן באמצעות הטלפון הסלולרי את ברית העשור.
ביום השלישי שכבה לידי אחת שזו לידתה הראשונה, וכל המשפחה המורחבת הגיעה לבקר אותה. 20 איש עברו בחדר שלנו, כך שלא היה סיכוי שאצליח לישון.

צהוב עולה
מהיום השני לחייו של בני, התלוננתי שהילד צהוב. אמרו לי: "שטויות". דקה לפני השיחרור (שנעשה ביום שישי) הודיעו לי שהילד צהוב, ואני צריכה להגיע במוצ"ש לביקורת.
הגעתי במוצ"ש לביקורת. הילד הצהיב עוד יותר. ביקשו שאבוא ביום א' לביקורת.
ביום א' הילד היה פחות צהוב, ונקבעה לנו ביקורת ליום ג'.
בינתיים הלכתי לרופא הילדים סתם להגיד שלום, והוא מצא איזו בעיה בקצב הלב, והריץ אותי למיון ילדים. לאחר שלל בדיקות וביקורת החליטו שהכל בסדר עם הילד, ורק ביום ג' אחה"צ קיבלנו ok סופי לברית (שהיתה אמורה להערך למחרת).

הנקניקיה
זו אני! כל ההריון נשבעתי שהברית הזו תערך בחיק המשפחה המצומצמת כאשר המוהל יהיה רופא שירדים את המקום.
בסוף שוכנעתי לעשות ברית באולם עם המון אורחים שאין לי מושג ירוק מיהם. והומה המרדים הוחלף במוהל סטנדרטי עם ר' לפני השם ולא ד"ר.
הגיסים והחמות היו מאושרים. הם החליטו שהברית של הבן האמצעי שלנו (אני חייבת למצוא להם כינויים, כי העסק מתחיל להסתבך) לא היתה כשרה, מכיוון שהיא בוצעה בהרדמה והילד לא בכה. טוב, קנה המידה שלהם לברית כשרה לא ממש מקובל עלי. לילד מס' 2 שלהם הם הזמינו מוהל שבשעות הפנאי עובד כשוחט. המוהל כנראה התבלבל בין התינוק לעוף, והילד צרח בטירוף במשך למעלה מחצי שעה. כשהמוהל סוף-סוף הפסיק להתעסק עם התינוק, האב לקח את התינוק האומלל לסיבוב ריקודים ברחבי בית המדרש בו נערכה הברית.
אז את מס' 2 שלי מל ד"ר צ'צקס, אבל מכיוון שהוא לא היה זמין, בחרנו עבור מס' 3 מוהל שאינו מרדים. למזלנו המוהל שבחרנו היה זריז, ומרח על האזור מיד לאחר הברית נוזל שמרדים את המקום ומשכך כאב. הילד כמעט ולא בכה, והחמות חשדה שמודבר בקונספירציה, ושגם הפעם הברית היתה בהרדמה.
אני מודה שמאוד קשה לי עם הטקס של הברית. אני מכירה בחשיבות הכנסת בני לתוך העם היהודי. אני מכירה גם בחשיבות ההיסטורית שיש בכך שאני מבצעת טקס בן אלפי שנים, אבל בתפיסה המערבית שלי קשה לי לחשוב שאני מבצעת בילד בן 8 ימים פעולה כירורגית, כשמסביב מיליוני חיידקים ועשרות מבוגרים שכל מה שמעניין אותם זה לשמוע את השם של התינוק ולדפוק ארוחה.

בכל מקרה הברית עברה בשלום, האזור החלים כראוי, ונראה נפלא.

המשך יבוא...
שמור   בטל