החיים בבועה
לפני כמה לילות חלמתי שאני מבקרת בצפון עם הילדים, ובדיוק על הבית שאנחנו עומדים להכנס אליו נוחתת קטיושה. אני זוכרת את הטיסה של הקטיושה בסלואו-מושן לכיוון גג הבית, ממש מעל הראש של מס' 2 ומס' 3. אני זוכרת את הפאניקה שלי, את הבלבול ואת חוסר הידיעה מה עלי לעשות. אני זוכרת את האימה בלראות את הקטיושה כמעט פוגעת בילדים שלי כשאני נמצאת בקיר השני ויודעת ששכחתי אותם מתחת לקיר שמעליו הקטיושה עומדת לפגוע. שניה לפני שהקטיושה מוטטה את הקיר שבחסותו עמדו ילדי, התעוררתי. הלכתי לשטוף פנים ולשתות משהו, ואז חשבתי לעצמי איזו דרמה קווין אני. אנשים חיים בסיוט כבר למעלה מחודש - חלקם סובלים אזעקות ומטחי רקטות על בסיס יומי, חלקם גרים בבתים זרים, לחלקם נהרס הבית, חלקם נפצעו, חלקם נמצא בהרכב זוגי חסר לאחר שהבעל גויס - ואני יושבת לי בעורף הבטוח, ומרשה לעצמי לסבול מלחץ נפשי ומסיוטי מלחמה.
 
בהתחלה ניסיתי להאחז בשיגרה בכל הכח. איך אמרה לי חברתי הצפונית? "מדהים איך כל החיים שלי ניסיתי לברוח מהשיגרה, אבל בימים כאלה אני מתגעגעת אליה". התעקשתי לא לבטל את החופשה בצפון. קיוויתי שהכל יגמר ונוכל לשכוח את הכל ולחזור לתוכניות החופשה. אבל המלחמה הזאת הולכת ונמשכת. עוד שבוע ועוד שבוע ועוד אחד. אין לי בה חלק, למעט קריאה אינטנסיבית של העיתונים, אבל אני קצרת נשימה ורוצה שתגמר.
 
אני עוקבת אחרי כל מילה שנכתבת בנוגע למלחמה. קוראת הערכה כזאת ומתעודדת, קוראת הערכה אחרת ונכנסת לדכאון. נכנסת לאתרי אינטרנט הזויים, שצופים שתוך דקה או שתיים מדינת ישראל תושמד. קוראת ביקורת על התנהלות צה"ל אל מול תשבוחות על איך אנחנו היינו ועדיין הצבא החזק ביותר בעולם. הנטיה הטבעית שלי, למצוא את האמת האוביקטיבית מבין כל המלל הזה, נותרת ללא מענה. אני לא מצליחה לקבוע מי צודק ומי לא. אני לא מצליחה להבין מה נכון ומה לא. לאיזו פרשנות להאמין.
 
מתוך כל המלל שאני קוראת אני מחפשת קודם כל את שמות ההרוגים. מסתכלת על הגיל, בודקת אם מדובר בחייל סדיר או חיל מילואים, ואז בודקת כמה ילדים השאיר ובני כמה הם. הנה עוד יתום בן 4 חודשים. אולי האלמנה תתחתן ויהיה לילדים האלה אבא? אולי בכל זאת לא יגזר על ילד בן שנתיים לגדול כל חייו בלי אב. בעלי הולך עם הבן ביום שישי בערב לבית הכנסת, ואני מרגישה צביטה של אשמה. אשמה על כך שהחיים שלי נמשכים כרגיל, כשאצל אחרת הם התהפכו ונהרסו לגמרי.
 
ביום חמישי בערב הלחץ הכריע אותי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשבת ולהקשיב לחדשות. כדי לא לצאת מדעתי נכנסתי לסטראוטיפ הכי נשי שיכול להיות, והתחלתי לנקות את הבית. מאז פסח לא ניקיתי ככה. בעלי ניסה לעזור, אבל נהמתי לכיוונו שיסתלק, שלא יכנס לטריטוריה הנשית שלי, שלא ינסה לקצר הליכים, ולזרז עניינים. הבית דורש נקיון יסודי ואיטי, נקיון נשי, עם תשומת לב לפרטים. אני, שתמיד מתהדרת בזוגיות שיוויונית יחסית, קרצפתי את כל הבית עם אקונומיקה ומים כחולים, בעוד הבעל יושב על הספה בסלון עם רגלים מורמות (כי בדיוק שטפתי שם), ומנסה להבין את התקף הטירוף שעובר על אישתו.
 
החיים בבועה. בעורף הבטוח. מלחמה. קיץ 2006.
שמור   בטל