כבר לא בועה
לא ידעתי מה לומר לה. עמדתי מולה וניסיתי לנחם אותה במגושמות החברתית המביכה שלי. מעולם לא הייתי שייכת לאנשים המחבקים ולא לאלה שיודעים לומר את המילים הנכונות בזמן המתאים. תמיד הייתי מהמגמגמים שלא יודעים מה לומר, ובסוף אומרים את כל מה שלא נכון. איך אפשר לנחם אישה שאיבדה את בעלה, ושילדיה מהיום הם יתומים? מה למען ה' אני יכולה לומר לה שיקל ולו במעט על הכאב. אם אני מתפללת לגלות שהכל טעות, ושבעוד רגע אראה אותו מחייך במעלית, אז היא בטח ובטח מקווה להתעורר כל רגע מהסיוט. אנשים נכנסים ויוצאים. שכנות יושבות אצלה ארוכות ומנחמות. ורק אני נשארתי שם בדיוק 1/2 דקה ואמרתי בצורה הכי תמציתית שאפשר שאני מצטערת ומוכנה להושיט כל עזרה שתדרש. אה, כמובן שבסוף הייתי חייבת לומר משהו לא מתאים. הייתי חייבת לתקוע "תחזיקו מעמד". איזה משפט מטומטם. מה עבר לי בראש כשהוצאתי אותו מהפה שלי. מאיפה בא לי ה"תחזיקו מעמד הזה". ברחתי הביתה כדי להכות את עצמי על הראש.
 
יש אנשים שכשקורה לזולת צרה, הם מיד נכנסים לפעולה. יודעים למי להתקשר. יודעים מה להביא. יודעים להושיט עזרה עוד לפני שהתבקשה. אנשים אומרים שבזמנים כאלה הם מגלים את החברים האמיתיים שלהם. אני ככל הנראה לא חברה אמיתית של אף אחד. אני לא מסוגלת להציע נחמה או להושיט עזרה. יש פער ענק בין סערת הרגשות שאני חווה ליכולת שלי להביא אותה לידי ביטוי. אני מתה לעזור, אבל לא יודעת איך. מתה לנחם, אבל לא יודעת איך. באינטרנט הכל פשוט לי. מלא אייקונים מחבקים ועצובים, והעברתי את מלוא הרגש. בחיים האמיתיים הכל יותר מורכב.
באופן מעוות לגמרי, אני מקנאה באנשים שיש להם יכולת להתגייס לעזרה. אני מקנאה באלה שיודעים לעמוד לעזרת אחרים בעת צרה, שיודעים מה לומר, מה להביא, מה לעשות. אני, לעומת זאת, מגמגמת, מסתובבת בין הרגליים ובוהה בתקרה.
שמור   בטל