מה עשיתי בחופש הגדול

נאמנה לשיגרה של 12 שנות לימוד בבי"ס אני יושבת בסופו של כל חופש גדול ומנסה לסכם אותו. בעבר בדקתי עד כמה ניצלתי את הזמן כדי לעשות כמה שיותר כיף. מאז שנהייתי אמא, אני בודקת עד כמה ניצלתי את הזמן כדי להקנות לילדים שלל חוויות.
ההורות הופכת אותנו לרודפי חוויות. כמו קצינת בידור אני פורסת את החודשיים הארורים האלה לפרקי זמן שבהם עלי לדחוס כמה שיותר חוויות עבור הילדים. לא ברור לי עד כמה הילדים זוכרים את החוויות האלה לאורך זמן. לפעמים נדמה לי שהם שוכחים אותן בערך 10 דקות אחרי שהם חוזרים הביתה ומדליקים טלויזיה. ועדיין אני רצה אחרי החוויות, וגם מצלמת, כדי שאם הם ישכחו, תהיה לי עדות מצולמת.
 
אז מה עשינו החופש? לא הרבה. בהחלט לא הרבה. אני חושבת שזה היה החופש הגרוע ביותר שאי פעם חוויתי (ואני מדברת בפרספקטיבת זמן של 33 שנים). חופש זוועתי, ארוך, מייגע, מדכא. לא היה לי חשק לכלום, אבל הכרחתי את עצמי, למען הילדים והתמונה. אני חייבת לציין בגאווה שבסוף החופש אלבום התמונות של הילדים אכן יהיה עמוס בתמונות, רק שמבחינתם החוויה המשמעותית היחידה של החופש הזה תהיה המלחמה. לא שממש חווינו אותה על בשרנו, אבל היתה לה נוכחות מאוד ממשית, גם בלי לרדת למקלט או להכנס לממ"ד.
 
היינו הרבה בבריכה. היינו גם פעם אחת בים, אבל אז נאכלנו בידי יתושים מוטנטיים. היינו במוזיאון ישראל בירושלים (מעולה!) ובמוזיאון א"י ברמת אביב (באחס!). היינו גם במוזיאון השיריון בלטרון, אבל זה רק כי האוטו התחמם בעליות לירושלים, ונאלצנו לחזור בחזרה למרכז. קפיצה קטנה ללטרון נראתה פשרה ראויה. היה קצת מוזר לטייל עם הילדים בינות עשרות טנקים, כאשר כמה ק"מ צפונית לנו אותם טנקים בדיוק נכתשים על אדמת לבנון. בסופו של החופש עלינו גם צפונה לטיול ברמת הגולן. מפגש לא ברור ביני לבין שיח קקטוס, הותיר את תושבי הצפון עם הויזואל ההזוי של אישה בלונדינית מוזרה לבושה בבלויי סחבות, מסתובבת עם פינצטה ביד ומדי פעם נראת כתולשת שיערות.
 
מלחמה, עקיצות יתוש בגודל של תפוחים וקוצי סברס בכל מקום אפשרי בגוף - חיי בקליפת אגוז.
 

(ואני מניחה שהפוסט המשעמם הזה גם די מסביר למה שתקתי לאחרונה ונמנעתי מכתיבה. אולי עדיף למחוק אותו ולחזור לשתוק?)