|
3/2003
פרטיות? מה זה בדיוק??
לפני מס' ימים נכנסה אנונימית לפורום הבית שלי וביקשה להתייעץ בבעיה אישית (שווה פעם לדון בסוגית האנונימיוּת בקהילות אינטרנט ותיקות. האנונימית הזו בכל אופן שייכת לזן ה-"אני אחת מכן, אבל מתביישת". סוג זה גורר אחריו בדר"כ שורה של מיילים בין חברי הקהילה בנסיון לאתר את האנונימי/ת בעזרת סגנון הכתיבה, ופרטים מזהים אחרים).
בעלה, כך סיפרה האנונימית, מצ'וטט לו כמעט כל ערב עם מישהי. הם מאוד התיידדו, והיא הפכה לחברת נפש שלו. לדברי האנונימית, הבעל סיפר לה כי מאוד נח לו לשתף את הבחורה הזו בבעיות שונות שהוא מתקשה לשתף אותה (או חבר אחר) בהן.
הבעל לא מנסה להסתיר את הקשר, אבל עדיין הקשר מאוד מפריע לאנונימית ("ובצדק" מעירה נינה בטון השמור למורות בתיכון).
ועכשיו לבעיה שלגביה היא ביקשה יעוץ: האנונימית יכולה לקרוא את התכתובת בין הבעל לידידה (צ'ט/מייל - אני לא ממש מבינה בדברים האלה), אבל היא תוהה האם עליה לעשות זאת.
אני מיד קפצתי וצעקתי: בטח!
אחרת מיד ציננה את התלהבותי וטענה שחיטוט במיילים של הבעל מהווה חדירה לפרטיותו.
אני טענתי שמי שמעוניין בפרטיות שיקח את עניינו אל מחוץ לרכוש המשותף שלו ושל האישה (הציטוט המדוייק הוא: "כל שימוש במשאבים המשותפים של הבית (טלפון, דואר, מחשב) לעולם לא יוכל להיות פרטי ב- 100%").
האמת היא שאחד הדברים שמפריעים לי בחיי הנישואים זה אובדן הפרטיות. זו לא אשמתו של הבעל כמו בעיקר אשמת הילדים. אם אני נכנסת לשירותים ונועלת את הדלת, אני מסתובבת אח"כ יום שלם עם רגשי אשמה על כך שאני אמא מתעללת, וזאת בשל דפיקות הזעם של הבן שלי על דלת השירותים, והבכי הנעלב שלו.
לפעמים חסרה לי בבית מגירה, שתהיה רק שלי. מגירה שבה אני אוכל לשמור כל מיני דברים קטנים ומטופשים שממש לא בא לי לחלק עם אחרים. ואני לא מדברת על סודות, כי אין לי כאלה (אני פשוט מתקשה לשמור על סודות, ולכן לא הצלחתי לצבור כאלה).
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה חשבתי שהוא יהיה המגירה שלי, אבל הגידול המהיר של ישרא-בלוג הבהיר לי שאין סיכוי שמכל המקומות בעולם דווקא המקום הזה יהיה המקום הסודי שלי.
אני אומנם משתדלת להשקיע בשיווק הפוך (כלומר, להפוך את הבלוג שלי להכי פחות אטרקטיבי שאפשר, בעיקר באמצעות בחירת כותרות משעממות ביותר לפוסטים שלי), אבל עדיין נכנסים לפה אנשים, ואני מניחה שלפחות 2-3 מהם מכירים אותי בריל לייב. זה לא שעשיתי פה עבודת הסתרה טובה במיוחד.
גם הבעל יודע שיש לי בלוג, ותאמינו לי שהוא לא צריך עבודת בילוש מיוחד כדי להכנס לכאן, אם ירצה.
ההצלחה של ישרא-בלוג היא זו שגם פגעה בו. המקום גדל, אנשים נבהלים ו/או נחשפים וסוגרים את הבלוג.
אני יודעת שזה בא בתקופות, אבל בזמן האחרון נטשו אותנו רבים וטובים, וחבל.
בכל אופן בחודש הבא אני חוגגת שנה. צפו לפוסט חושפני במיוחד (פששש... סחטיין על הפרומו).
ועכשיו לדברים החשובים באמת:
הבן שלי חטף דלקת גרון מעצבנת, והוא שוכב חולה בבית. מכיוון שהבעל במילואים תורנות המחלות עברה אלי. איכשהו השהות בבית הפכה אותי לעקרת בית קטנה וחרוצה (פחחחח.... כן.... ספרו את זה לכיור החלבי שעולה על גדותיו).
מרוב עצבים ושיעמום הכנתי לי את עוגת מוס ויסקי המדוברת של פורום אוכל בווי-נט.
יצא שווה ביותר. עכשיו יש לי במה להטביע את יגוני, ויותרה מזאת, במה להשוויץ בפני חמותי וגיסתי שתחי'.שמור בטל
נכתב על ידי nina, 27/3/2003 22:52 , בקטגוריות אם השנה, גולשת באינטרנט, מהרהרת
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-31/3/2003 07:34
52,560
|
