אני חיה בסרטים

סרט בנות טוב הוא כזה שמשאיר אותך אחריו עם חיוך דבילי על הפרצוף, שרידים של דמעה ותחושת "אההההההההההההה" נעימה בלב.

סרטי בנות בדר"כ זורקים אותי להירהורים עמוקים כאילו היו מינימום סרט סינמטקי (סרטים סינמטקים, אגב, זורקים אותי בדר"כ לשינה עמוקה). אני יכולה להגות בסרטי בנות במשך שעות, למרות שבשורה התחתונה העלילה שלהם די קבועה: יש שם גבר ואישה, הם מתאהבים, הם נפרדים, הם חוזרים זה לזה, ומתישהו במהלך הסרט יש גם מוות.

ראיתי אתמול את הסרט "אחוות המכנסיים הנודדים" (שתורגם בעברית ל"אחוות הג'ינס"). סרט בנות חביב ביותר. מתאים אמנם יותר לילדות בנות 15-26, אבל עדיין הצלחתי להתחבר אליו ולדמוע. מצד שני, הסרט לא השאיר אותי עם תבונות עמוקות במיוחד, מעבר למחשבה שיוון נראית נפלא, וכך גם השחקן ששיחק את החבר היווני של אחת הגיבורות.

סרטי אימה, לעומת זאת, אני שונאת.

אמרו לי פעם שסרטי אימה עוזרים לאנשים להתמודד עם הפחדים שלה, בכך שהם מממשים את הפחד הגדול ביותר שלך אל מול עיניך. עלי זה לא עובד ככה. סרטי אימה מחדירים בי פחדים גדולים יותר מאלה שהיו שם קודם, ולא משנה כמה אשכנע את עצמי שסוף הסרט חייב להיות טוב ושהרוצח המטורף ימצא ויוכחד.

מירי, חברתי היפה, החטובה והמהממת (שגם קוראת פה מדי פעם) מנהלת מערכת יחסים שלמה עם העולם המטאפיזי. רוחות רפאים מבקרות אותה בקביעות, גם בחלומות אבל גם בסתם ליל חולין. לאחרונה מכשירי החשמל בביתה התחילו לקבל חיים משל עצמם. היא חושבת שהרוח מנסה לשדר לה מסר. אני חושבת שהייתי בורחת מהבית ממזמן כל עוד נפשי בי.

כנראה שלמירי יש השפעה שלילית עלי, כי פתאום התחלתי לחשוד שיש רוח רפאים באוטו שלי. לפעמים כשאני לוחצת על דוושת הברקס, אני מרגישה שמישהו דוחף לי את הדוושה יותר למטה. הרגל שלי נשארת חצי באוויר, אבל הדוושה ממשיכה להילחץ מעצמה. לפעמים הרגל שלי רק נחה על הדוושה, כמתלבטת אם לבלום או לא, ופתאום הדוושה נלחצת מעצמה והאוטו בולם. אולי רוח הרפאים הזאת אחראית גם לכל זירמי החשמל הסטטי שהאוטו שלי זורק לכיווני ביציאה, ואולי פשוט אני צריכה להפסיק ללכת עם גרביונים ו/או נעלים שהסוליה שלהם מעבירה חשמל ססטי.

סיפרתי למירי על רוח הרפאים הזאת, אבל אני חושבת שדברי לגמרי איבדו מאמינותם, מכיוון ששניה לפני כן סיפרתי לה שראיתי גמל בכביש העוקף. בחיי. אי-שם באחת מערי השינה של גוש דן מסתובב לו גמל בצידי הכביש העוקף. אני מניחה שעשיתי לעצמי אאוטינג מסויים פה, אבל אנא שימרו את הניחושים לעצמכם.

בפורום הדתי האהוב עלי עולה מדי פעם שירשור המבקש המלצה ל"סרט נקי". אני אף פעם לא מוצאת מה להמליץ בשירשורים האלה. ההגדרה של "סרט נקי" מאוד משתנה מאדם לאדם. בעיני סרט עם נשיקות לוהטות וקללות גסות הוא סרט מאוד נקי. בעיני אחר לא. אישית, אני כמעט ולא מכירה סרטים נקיים, כי בדר"כ יש להם נטיה לשעמם.

פעם יצאתי עם מישהו, שהכימיה ביננו לא ממש זרמה. היתה לי הרגשה שהקשר ביננו (שהתחיל  דווקא בצורה רומנטית מאוד) עומד לפני סיום, אבל בכל זאת לא יכולתי לחתוך. כדי לחסוך מעצמנו פגישת שיחות נפש מעיקה, הצעתי לו ללכת לסרט. כמובן שהייתי צריכה למצוא סרט נקי, כי הוא היה דתי למדי (הוא היה דתי יותר ממני, ואני הייתי אז בתקופת שיא הדתיות שלי, כראוי לקומונרית בישראל). יצאתי מנקודת הנחה שסרט מצוייר הוא בהכרח סרט נקי, ולכן הצעתי לו ללכת ל"אלדין". איך שאנחנו מתיישבים באולם הקולנוע, מתחילות לרוץ להן הפרסומות. בפרסומות לטמפונים קברתי את עצמי מבושה. בפרסומת לקרמיקה גוטשטיין (ושוב אאוטינג מסויים), שבה אישה חשופת חזה שוטפת את עצמה באמבטיה מבהיקה וכותבת על הראי באודם "אני אוהבת אותך גוטשטיין", כבר חיפשתי בור באדמה לקבור את עצמי בתוכו. את שאר הסרט אני לא ממש זוכרת, אבל אני לא לגמרי סגורה על זה שסרט שהכוכבת בו לבושה בשארוול וחזיה, יכול להיות מוגדר כ"סרט נקי", גם אם הוא סרט מצוייר.