קבלו את כלת בת המצווה

אני שונאת אירועים חברתיים המוניים. באירועים כאלה אני צריכה כל הזמן לעמוד על המשמר כדי לא לעשות פאדיחות, אבל בסופו של דבר תמיד יהיה מישהו שיטען שלא הייתי מספיק נחמדה אליו, כי לא נתתי לו נשיקה על הלחי הנכונה או לא לחצתי לו את היד חזק מספיק או שלא עיפעפתי בעיני בחיוך כשהסתכלתי עליו מצידו השני של החדר. לך תסביר לאנשים שמרבית הזמן הייתי עסוקה בלשרוד את האירוע מבלי לצנוח על ישבני כשכל תכולת הבופה מתפזרת על בגדי המהודרים.

הייתי בבת-מצווה אתמול בערב. אירוע מיותר לחלוטין. בכלל בת מצווה באולם זה אירוע מיותר לחלוטין, במיוחד כשמדובר בבת-מצווה חילונית. מה בדיוק אנחנו חוגגים כאן? את כניסתה של העלמה לעול תורה ומצוות? האם פיצוץ בלוני הליום, שתיה לשוכרה וריקוד סולו של כלת השמחה לצלילי שיר עלום שם של נלי פורטדו נחשבים כציוני דרך הולמים? אני מודעת לכך שאני יוצאת צנונית לאללה ומחרבת מסיבות, אבל אם זה תוכן האירוע, תקראו לזה "מסיבת יומולדת" ותעזבו אותי בשקט. מה בדיוק היתה הרלנבטיות שלי, כקולגה לעבודה של האמא, בתוך מסיבת הילדים הזאת? אני מקבלת את הטענה שבחברה החילונית בת/בר מצווה מסמלים מעבר מילדות לבגרות בלי כל הקטע של עול תורה ומצוות, אבל בטח גם החברה החילונית יכולה לטעת באירוע משמעותי כזה תוכן קצת יותר עמוק ממסיבה סתם במועדון אפלולי.

לפחות לא היו שם רקדניות בטן או רקדניות ברזילאיות. גם זה משהו להודות עליו, לא?

בכל מקרה, 5 דקות לפני שתיכננתי להתחפף שמתי לב שהמעיל שלי נעלם. מילא המעיל, הוא גם ככה בן 8 (עוד 5 שנים בר-מצווה!), אבל בכיס המעיל היו מונחים הטלפון הנייד שלי ומפתחות הרכב. ואין מפתחות רזרביים, גם לא בבית. נכנסתי להתקף היסטריה קל וממש לא פוטוגני, עד שחיברתי 1 ועוד 1, והגעתי למסקנה שגנבת המעיל היא לא אחרת מדיצה. התקשרתי לטלפון הנייד שלי (שנמצא, כאמור, בכיס המעיל), אבל דיצה לא ענתה. בסוף התייאשתי, והתקשרתי לטלפון הנייד של דיצה עצמה. היא ענתה לי אפופה כולה. השמועה אומרת שהיא שתתה באירוע כמה וודקות. לאחר מו"מ ארוך, במהלכו היא דרשה שאבוא לקראתה (היא חנתה בשולי איזה כביש מהיר במרחק של כ-10 ק"מ, ואני על עקבים ובלי אוטו) היא נאותה לחזור לאולם ולהשיב לי את המעיל ומפתחות הרכב. נדהמתי לגלות שהמעיל היה עליה. כלומר, היא לבשה מעיל שקטן ממנה ב-2 מידות לפחות, ולא שמה לב שמשהו פה לא בסדר. הכיס של המעיל צילצל בטירוף (וגם רטט, כי הטלפון שלי גם על רטט), והיא עדיין לא שמה לב.

חזרתי לאולם חבוטה ורצוצה (נפשית) עם מעיל, מפתחות וטלפון נייד. כולם שלי. ונאלצתי לזייף חיוך וקלילות למשמע ההסתלבטויות מסביב עלי ועל דיצה. אני יודעת שאני לא אשמה בפאדיחה, ובכל זאת הייתי חלק ממנה. זה מצחיק מאוד, אבל לא ממש הייתי במצברוח להומור עצמי או כל סוג הומור אחר. אחרי רבע שעה של סבל מנומס, נפרדתי מכולם לשלום, ספגתי עוד 5 בדיחות מתבקשות והלכתי הביתה. בעצם נסעתי הביתה. עם המעיל, הנייד והמפתחות.

הגעתי הביתה בשלום, ואפילו מצאתי חניה, אבל איך שיצאתי מהאוטו נשבר לו עקב המגף הימני. החזקתי את העקב ביד ודידתי הביתה מנסה נואשות שלא לבכות. או לצחוק. לא ממש ברור לי מה היה יוצא ממני קודם. מצד אחד, תקרית העקב הוכיחה לי שזה בהחלט לא היה הערב שלי. מצד שני, טוב שהעקב נשבר בדרך הביתה. לו העקב היה נשבר באולם במהלך הריצות שלי אחרי דיצה והמעיל, הפאדיחה שלי יכלה להיות קשה הרבה יותר.