עשיתם לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג פוטנציאל מבוזבז

עשיתם לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג

עוד נגיע בהמשך למשפט הזה שבכותרת, אבל אני יכולה לומר לכם על ההתחלה שמשפט זה נכנס הישר לראש רשימת "המשפטים המטומטמים ביותר שאמא שלי אמרה לי".

דווקא ממש לא תיכננתי להרחיב את הדיבור על חג הפסח, מכיוון שלא הצלחתי לתאר בצורה מעניינת את שלל חוויות הפסח שלי ושל הילדים, אבל לאחר שנשאלתי על כך ע"י מספר אנשים, הגעתי למסקנה שאין מנוס.
היכונו לפוסט משעמם במיוחד...

חגגנו את לילהסדר אצל חמותי שתחי'. הגיס שלי לא היה סגור לגבי הקונספציה של ליל הסדר. הוא לא החליט האם ללכת על לילסדר לילדים (=שרים כל שיר לפחות פעמים, מספרים את סיפור יציאת מצרים, ומסבירים לילד כל משפט וכל מחווה שנמצאים בהגדה) או ללכת דווקא על קונספציה של לילסדר למבוגרים (דברי תורה והתפלפלויות אין קץ, קריאת כל הטקסטים בארמית שוטפת פלוס תרגום לעברית פלוס פרשנות ופרשנות נגדית).
כמו כל יהודי מאמין בחג הפסח הוא הלך על החומרה (פירוט מרתק של מקבץ חומרות שנוהגות במגזר החרדי מופיע בבלוג של היושב על הגדר) ושילב את 2 הסגנונות גם יחד. כך קיבלנו ליל סדר סיוטי שיועד גם לילדים וגם למבוגרים והתארך עד אין קץ.
איפשהו באזור "אחד מי יודע" הראש שלי נחת בקולניות על השולחן, וסירב להתרומם ממנו עד תום הטקס.

רגע אחד של קורת רוח בכל נרשם במהלך הערב (הלילה), כאשר חמותי ודודתו של הבעל נכנסו לאקסטזה דתית לאחר שקרוב משפחה עטוי בסדין לבן התחפש לאליהו הנביא, והפחיד את הילדים.

האל הטוב כנראה אוהב את מאמיניו חיוורים ונטולי שרירים, אחרת קשה לי להבין למה דווקא בימי השבת והחג היה מזג אוויר מקסים ובשאר ימי חול המועד היה מזג-אוויר זוועתי.

ביום ראשון נסענו לחי-כיף בראשל"צ. המטרה לא היתה לראות חיות, אלא דווקא לראות את כוכבי ערוץ הופ! הנערצים על ילדי. הבת השתתפה בכל השירים, והבן התקשה לסגור את הפה שלו מרוב תדהמה (דודידו בגודל מלא 2 מטר ממנו על הבמה! אין יותר מזה לילד בן שנתיים).
בהערת אגב אציין כי החיות בחי-כיף נראות אומללות למדי. מרבית הסיור פלטתי מפי משפטים כמו: "יווו, ילדים, תראו איזה מסכן נראה הדוב".

ביום שני ביקרנו במשחקיה הנמצאת אי-שם צפונית לחדרה. היה גשום, היה יקר, ולא מצאנו מקום לעשות בו מנגל.
חזרנו הביתה רעבים, ועצרנו למנגל בחורשה הסמוכה למקום מגורינו. גרשנו משם זוג נאהבים שהשתגלו במכונית, וכעונש התחיל לרדת עלינו גשם זלעפות.
ברחנו הביתה ועשינו מנגל על מחבת גריל משובחת שקניתי במיוחד לפסח. כל המשפחה התלהבה מהמחבת ורצה למחרת לקנות אותה (לא מאיתנו, מהחנות. עולה 68 ש"ח - המחבת).

ביום שלישי הודעתי לבעל שאין ברירה! כל עמישראל ביקר באיקאה, ורק אנחנו לא. חייבים לסוע לאיקאה. כתירוץ שלפתי לו את העובדה שאנחנו חייבים לקנות כסאות מטבח.
ארזנו את הילדים ונסענו לאיקאה.

5 דקות לאחר שנכנסנו לחנות הילדים התחילו לקטר. ספות מעוצבות והמוני ישראלים פלצנים לא ממש מדברים אליהם. הם רצו לראות נמר או ג'ירפה או מקסימום את צפי וציקי מהקונצונים (מי פה לא רואה ערוץ הופ?).
זרקנו אותם בצד החנות שעוסק ברהיטי ילדים והסתכלנו בהנאה על כלי מטבח ("מה לדעתך המכשיר הזה עושה" שואל הבעל בפוזה מלאת חשיבות. "מסאג' בגב" עונה נינה מהרהורי ליבה).

לאחר מס' דקות באתי לראות איך הדרדקים מסתדרים בלעדינו. או אז הודיעה לי בתי הבכורה כי היא חייבת קקי, והוא כבר ממש בחוץ. הבן הצעיר הביע מחאה וסרב לנטוש את הצעצועים למען ריצה מטורפת לשירותים. באופן תמוה ביותר החלטתי להשאיר אותו במקומו, ולהתקשר לבעל תוך כדי ריצה מטורפת לשירותים. דא עקא שלפני מס' ימים חמדתי לצון, ושיניתי בטלפון של הבעל את הצלצול המזהה אותי (הצלצול שהטלפון שלו משמיע בכל פעם שאני מתקשרת) לקולה של אורלי וינרמן האומרת: "אם לא תענה עכשיו, אין סקס שבוע". לך תשמע את הליחשושים של אורלי וינרמן באמצע חנות הומה אנשים. עד שהבעל ענה, הילדה סיימה את הקקי, והילד הלך לאיבוד.
אין מילים שיתארו את האימה שעוברת על אמא שמגלה שבנה בן השנתיים משוטט לבד בחנות כזו גדולה. בראש שלי רצו כל הסרטים האמריקאים בהם נחטפים ילדים קטנים ושבים לביתם רק לאחר שנים.
לאחר סיבוב נואש בכל רחבי החנות בנסיון למצוא את הבן התחלתי לתשאל את כל העובדים. אחת מהם אמרה לי שהיא זוכרת שאספו ילד בוכה, והעבירו אותו לבטחון. רצתי לבטחון, ושם בזרועות 2 נשים זרות מצאתי את האוצר שלי. כמובן שקיבלתי את "המבט" (כל אמא מכירה את המבט שהיא מקבלת לפחות אחת לשבוע מאישה זרה ברחוב שמשמעותו: "איזו אמא מפלצת את. מה מסר הטלפון של יצחק קדמן?"), אבל ממש לא היה לי אכפת. העיקר שהפשוש שלי היה אצלי בידיים.
מהרגע הזה כל ה"בילוי" בחנות הפך למיותר, וכולנו רצינו ללכת הביתה. בדרך הביתה אספנו לוח ציור מהודר ביותר, גירים טושים, גליל נייר וסינרים - פיצוי לילדים.

כשחזרנו הביתה רגשתי צורך לחלוק עם מישהו אוהד קצת ממה שעבר עלי (הבעל האשים אותי בהכל, כך שלא ממש היה לי עם מי לדבר). לא יודעת מה נפל עלי, אבל מכל האנשים בעולם התקשרתי דווקא לאמא שלי, שכמו תמיד מצאה את הדרך הנפלאה ביותר לעודד אותי:
"את לא נורמלית. זה ממש חוסר אחריות. רק את מסוגלת לזה. עשית לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג".

רק בריאות ואושר לכולם.

אל תעזבו את הילד שלכם לשניה באמצע חנויות גדולות (או קניונים) ואל תאכלו עוגות מצה - זה הוסיף לי צמיג שלם למותניים.

נכתב על ידי nina, 25/4/2003 00:14, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, מעדכנת, פסח
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-28/4/2003 07:24

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.