לו הייתי גילה...

בעצם, לו הייתי זבוב על הקיר בסלון של הבת של משה קצב בגבעת שמואל.

הסתכלתי על תמונה מכונית השרד החונה בחניה וניסיתי לדמיין את השיחה המתנהלת בתוך הבית.

לו הייתי גילה קצב, הייתי קמה והולכת. אולי בתקופת החקירה הייתי נוהגת כמוה, ונותנת לו להנות מהספק, אבל מהרגע שבו החליט היועץ המשפטי על הגשת כתב אישום, הייתי קמה והולכת. באותה שיחה משפחתית כבדה בבית הבת, הייתי מודיעה לבני המשפחה שהלכתי אחרי האבא שלהם כברת דרך ארוכה למדי, אבל אני לא יכולה לספוג יותר.

אם יש דבר יותר אכזרי מלבגוד באישתך (ותעזבו כרגע אונס או לא אונס) זה לעשות את זה בפומבי, בפריים טיים, בכותרת הראשית של כל העיתונים ומהדורות החדשות. ואם יש דבר יותר אכזרי מזה, זה להכריח אותה להתנהג כאילו כלום לא קרה. לגרור אותה יד ביד (משל היו חרמנים צעירים בני 18 שלא יכולים להפרד לשניה) לכל אירוע נשיאותי, כשכולם מצלמים אותה, מסתכלים עליה ובוחנים כל תגובה. התמונות האלה שלה מכווצות את ליבי. עם חיוך מאולץ ועינים כבויות גילה נאלצה להיגרר אחרי כבוד הנשיא במשך חצי שנה ולהציג את דמות הרעיה התומכת.

לו הייתי גילה קצב, הייתי מודיעה אתמול בערב לבני המשפחה, שמבחינתי נגמרה הדרך. ביטלתי את עצמי מספיק זמן לטובת האיש והקריירה, ועכשיו אני יוצאת לדרך משלי.

בזמנו נמתחה ביקורת על כוכי מרדכי שקמה ועזבה את איציק מרדכי מיד כשהתפוצצה פרשת ההטרדות המיניות. החברים שלו חשבו שהעזיבה הזאת פגעה במעמד הציבורי של איציק מרדכי. לטענתם, כוכי היתה צריכה להשאר ולתמוך בבעלה לאורך המשפט, ולהתגרש רק אחריו. אני דווקא חשבתי שהמעשה שלה היה אמיץ וראוי. הפולטיקה הישראלית (ובכלל) התרגלה לנשות פלקט, שנמצאות תמיד מאחורי הבעל ומתפקדות כקישוט חסר אישיות וחיים משל עצמו. מצא חן בעיני לראות שיש נשים ששומרות על כבודן ועל עצמאותן ומתנהגות אחרת.

על סמך תקדים כוכי מרדכי, פנתה בילי מוסקונה לרמן לגילה קצב, זמן קצר לאחר שהתפוצצה הפרשה, וקראה לה לעזוב את בעלה בשם כבודן של הנשים:

"ובכן, מה אנחנו כנשים רוצות ממך, הגברת הראשונה גילה קצב? אנחנו רוצות שתרימי את הראש, שתסתכלי לעובדות ההולכות ומצטברות בעיניים. ושתעשי מעשה. אנחנו הנשים רוצות לשמוע את הקול שלך. הברור, הצלול, המנומק, קול של אדם בוגר שיודע להחליט על דרכו ולא מנווט כמריונטה שהחוטים שלה רופפים.
ההתנהגות שלך מקרינה מעצם מעמדך כגברת הראשונה גם עלינו הנשים-כעלובות, כשקופות, כבלתי נראות, כחסרות קול. וכשיגיע הרגע ותחליטי לפעול, ואני מעיזה לדבר פה על סמך אינספור שיחות במעגלי הנשים סביבי, וכולן מודעות לדרך הייסורים שאת צועדת בה בלי שבחרת-נעמוד מאחורייך. כולנו נעמוד מאחורייך. קדימה גילה, זה הרגע להוריד את מחרוזת הפנינים."  

בזמנו הסכמתי עם הביקורת שנמתחה על הקריאה הזאת. חשבתי שזה שלב מוקדם מדי בחקירה להחליט שקצב אכן אשם ולקרוא לאשתו לעזוב אותו, אבל מעבר לזה חשבתי שהגב' מוסקונה לרמן הגזימה בחדירתה לחיים הפרטיים של הנשיא ובפטרוניות שהפגינה כלפי גילה קצב.

בעיני, היום זה הזמן הנכון מבחינת גילה קצב לעשות חשבון נפש. אני לא משתמשת בטון הפטרוני-שחצני של בילי מוסקונה לרמן, ולא קוראת לגילה קצב לעזוב את בעלה בשם ההגנה על כבוד הנשים בארץ ובעולם, אבל לו הייתי גילה קצב, הייתי קמה היום ועוזבת.

קריאה מונחית:

תומר פרסיקו מנסה להסביר למה כוכי כן וגילה לא.