הרשעת רמון - מוטיבצית יתר של מערכת המשפט הישראלית

כשראיתי הבוקר שנטע כתבה פוסט בנושא הכרעת הדין בפרשת רמון, אמרתי לעצמי: סבבה. היא חסכה לי להגג בחוסר כשרון על הנושא. כל שאצטרך לעשות זה ללנקק אליה ולהגיד שככה גם אני חושבת. אבל לאחר קריאת הפוסט של נטע, אני חייבת לומר שהפעם אני לא מסכימה איתה.

ראשית אני מבקשת להתנצל על כל בורות שאגלה להלן בנבכי המשפט הפלילי. הפעם האחרונה שבה עסקתי בתחום היתה לפני 14 שנים, וגם אז היה לי מרצה גרוע למדי, שעדיין לא התגבר על העובדה שביטלו את עבירות המין ההומוסקסואלי בחוק העונשין, ובכך גזלו ממנו את אחת השאלות האהובות עליו בבחינת סוף השנה ("ראובן מקיים יחסי מין עם שמעון, כשלוי צופה ברקע. בלהט העיניינים מניח ראובן את ידיו על צאוורו של שמעון ומביא לחניקתו...").

בכל הנוגע לחלק העובדתי ביהמ"ש היה מאוד נחרץ. עדות המתלוננת ועדי התביעה היו אמינות בעיניו, עדות רמון ועדי ההגנה לא.

הצורה המפורטת שבה ביהמ"ש מתייחס לכל פסיק באירוע ולכל עדות שנאמרה במהלך הדיון, התמיכה הגורפת בכל עדי התביעה וההסתייגות המוחלטת מכל עדי ההגנה, הציון החוזר ונשנה כי ביהמ"ש התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים, תיאור מפורט של התרשמות ביהמ"ש מהתנהגות העדים במהלך הדיון ותיאור של התרשמות ביהמ"ש ממידת אמינותם, כל אלה מביאים אותי לידי מסקנה שביהמ"ש עשה הכל כדי לכתוב את פסק הדין בצורה כזאת שהעירעור עליו יהיה בלתי אפשרי.

צר לי, אבל אני מתקשה לקבל את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. לא בגלל שהעדויות שקראתי בעיתונות שיכנעו אותי יותר מהעדויות שלא שמעתי במהלך הדיון, אלא משום שמבחינה הגיונית לא תתכן שלמות כזאת שבה כל עדי התביעה קדושים וטהורים ואמינים, וכל עדי ההגנה נכלולים ושקרנים. כמתמחה, יצא לי לצפות בדיונים פלילים ואף לסייע לשופט לתקצר את עמדת כל אחד מהעדים. אני חייבת לומר שגם כאשר היה לי ברור שהנאשם ביצע את המעשה, תמיד היה ספק קטן שהתגנב בעקבותיה של עדות מסויימת. תמיד היה עד שלא לגמרי התאים לתמונה וגרם לי להרהר או להתאמץ להפריך את עדותו. במיוחד בתיק סובייקטי כמו זה של רמון, לא יתכן שכל עדי התביעה היו אמינים לחלוטין וכל עדי ההגנה היו שקרנים.

ונניח שהשופטים אכן האמינו בלב שלם לתובעת וחשבו שרמון "לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת". מעבר לכל המסכת העובדתית של מי עמד איפה ומי אמר מה, עלתה במשפט גם שאלת ההסכמה - האם המתלוננת הסכימה או לא הסכימה לנשיקה צרפתית?

בימ"ש מתייחס לשאלת ההסכמה כחלק מהמסכת העובדתית. אני תוהה כיצד המתרחש בליבו של אדם יכול להוות עובדה אותה ניתן להוכיח בבית המשפט. אם X פירש את ההתנהגותה של Y בדרך מסויימת, הרי כל מה שהם יכולים לטעון הוא: "אני ממש לא הסכמתי, ואפילו חשבתי על זה חזק-חזק בתוך הראש". "אני הבנתי שהיא מסכימה, ואפילו חשבתי על זה חזק-חזק בתוך המכנסיים". היא הרגישה כך, הוא הרגיש אחרת, ואף אחד מאיתנו - גם לא כבוד ביהמ"ש - אינו בוחן כליות ולב.

ונניח שבית המשפט אכן התרשם (באופן בלתי אמצעי, כמובן, כדי שחלילה רמון לא יוכל לערער על החלק העובדתי) שהמתלוננת שידרה באופן בולט את חוסר הסכמתה, ורמון היה צריך לקרוא את תמרורי ה"עצור", נשאלה השאלה - וזו לטעמי השאלה המרכזית - האם מערכת המשפט הישראלית השתגעה לגמרי??? מה בדיוק עבר בראשו של היועץ המשפטי כשהחליט להגיש כתב אישום כנגד רמון בגין נשיקה? כן, נכון שיש לקבוע נורמה ראויה, אבל הקביעה צריכה להעשות חברתית, לא משפטית. במדינה לבנטינית וחמה כמו ישראל, נשיקה במקום העבודה, בין גברים לנשים, בין נשים לנשים ולעיתים אפילו בין גברים לגברים, היא דבר של מה בכך. אם מישהי מרגישה שהנשיקה חצתה את הגבול שתפנה ישירות למנשק ותודיע לו על כך באסרטיביות, שתפנה לממונה על נושא ההטרדות המיניות במקום העבודה שלה, שתפנה לבוס הישיר שלה או של המנשק. לבית המשפט אין מה לומר פה.

יש צורך בחוק נגד הטרדה מינית ו/או מעשה מגונה, אבל יש צורך גם למצוא את הפרופורציות הנכונות להפעלת החוק. בעיני, רק התנהגות סידרתית מצדיקה פניה למשטרה ולביהמ"ש. לדוגמא, אם לבוס שלי היה תחביב (ואין לו, תודה לאל) לספר בדיחות גסות במקום העבודה תוך כדי הדגמה בפנטומימה, הייתי מיידעת אותו שלא נח לי עם ההתנהגות הזאת והייתי מבקשת שיפסיק. לו היה ממשיך בהתנהגותו גם לאחר שביקשתי שיפסיק, זה השלב שבו נכון לערב את מערכת המשפט הישראלית המופלאה. אם הבוס שלי היה מאלה שמסוגלים לומר בוקר טוב לנשים רק באמצעות חיבוק מוחץ ציצים, הייתי אומרת לו שהתנהגות כזאת לא מקובלת עלי. אם הוא היה ממשיך לחבק אותי גם לאחר מכן, זה המקום לערב את מערכת המשפט.

התקשורת בין בני האדם היא מילולית כמו גם גופנית. אני בדעה שבית המשפט - בעבירות מסויימות - לא יכול לשפוט אדם רק כי פרש לא נכון את השפה הגופנית של זה שמולו. כדי שתתפרש אי הסכמה, במיוחד בכל הנוגע למעשים הנחשבים בחברה הישראלית כמעשי פלירטוט והבעת חיבה, נדרשת אמירה מפורשת. אף אחד מאיתנו אינו קורא מחשבות, חוץ מאורי גלר.

לסיכום, גם אם הייתי מאמינה לבית המשפט (ואני לא) שמסכת העובדות במקרה הזה חד משמעית נגד רמון, אני סבורה, כמו רונית תירוש, שההרשעה בנושא זה היא בבחינת חצית גבול וגול עצמי לפמניזים.

זהו. עד כאן עמדתי המנומקת בנושא. בשולי הדברים, אני רוצה לחזק את ידה של הקלדנית אביגיל, שהקלידה 73 עמודי פסק דין בלי אף שגיאת כתיב. מלכה!