כרונולוגיה של מריבה משפחתית
במשפחתו של הבעל היתה מקובלת במשך שנים אגדה שטענה כי מתישהו בשנות ה-30 של המאה הקודמת הגיע אחד הדודים לפלשתינה, רכש אדמות, חזר לפולין ונספה בשואה. שנים ליטפו בני המשפחה כל כתבה שהתפרסמה בנושא רכוש נטוש של יהודים שנספו בשואה, ולחשו זה לזה ודמעות בעיניהם: "אחחח... מי יודע מה עלה בגורל הרכוש שדוד אבריימ'ל קנה מתישהו בשנות ה-30 בפלשתינה?".
עם השנים האגדה המשפחתית הזאת תפחה וגדלה. לעיתים די היה בהשערה שנזרקה לחלל האוויר, כדי שבפעם הבאה שהאגדה תסופר ההשערה תוצג כעובדה. על בשרי חוויתי זאת, כאשר באחד המפגשים המשפחתיים הראשונים עם משפחת בעלי, זרקתי - ספק בהלצה ספק בתהיה - את ההשערה שהשטח הולאם והקימו עליו יער קק"ל. בכינוס המשפחתי הבא, כאשר שבו בני המשפחה לעסוק בעלילות דוד אבריימ'ל בפלשתינה, שמעתי את אחד הדודים מספר כי שמועות שהגיעו לאוזניו גורסות שהשטח הולאם והפך ליער קק"ל. מאז למדתי לשמור על פי בכינוסים משפחתיים.
 
חלפו השנים ובעלי הכיר במסגרת עבודתו באדם שלפרנסתו מאתר נכסים של יהודים שניספו בשואה. בעלי (בצעד שהוא מתחרט עליו עד היום) החליט להגדיל ראש, ונתן לו את השם המלא של דוד אבריימ'ל. לא חלפו הימים והמאכער חזר ובפיו בשורה: אדמה-אין, אבל כסף-יש, בקרן המנוהלת ע"י האפוטרופוס לנכסי נעדרים. או שהיו אדמות שנמכרו ותמורתם מנוהלת בקרן, או שמעולם לא היו נכסים ומלכתחילה מדובר בכסף שהופקד איפשהו ועבר לניהול האפוטרופוס לנכסי הנעדרים.
שמח וטוב לב העביר בעלי את הבשורה לאימו, ושכח מזה.
 
אחרי כמה ימים החל בעלי לקבל טלפונים תמוהים מכל מיני קרובי משפחה בדרגות קירבה שונות. חלקם פתחו בשיחת נימוסין עדינה ורק אז הגיעו לעיקר, וחלקם פתחו ישר בעיקר ושאלו: "כמה כסף, ומתי נראה אותו?". בעלי ניסה להסביר להם שאין לו מושג, שהוא לא מטפל בנושא, ושבכל מקרה הטיפול אורך המון זמן, אבל לבני המשפחה לא היתה סבלנות. הידיעה כי האגדה חיה, נושמת ועושה קולות של שק מטבעות מצלצל, הציתה את דימיון המשפחה.
 
בנושא זה כונס הרכב משפחתי מצומצם (שלא כולל נכדים ונינים) ונערך דיון סוער בנושא. אחד הנוכחים אמר כי מבירורים שערך, עולה כי כדי לקבל את הכסף, יש להציג עדות מצולמת של הסבתא שתספר את כל הידוע לה בנושא. התקשרו הדודים אל בעלי ושאלו לדעתו. בעלי שבאותו רגע היה עסוק בפרק מרתק במיוחד של זהות בדויה, אמר להם בנחרצות: "תעזבו אותי. אין לי מושג!". הם הבינו את הרמז ומיד שלפו מצלמת וידאו וכיוונו אותה אל הסבתא. "ספרי! ספרי את כל מה שידוע לך!" קראו לסבתא, והיא, בקול רועד ועם קצת חשש בלב, סיפרה הכל. "מה עושים עכשיו עם העדות המצולמת?" התקשרו שוב הדודים לבעלי. בעלי שהיה עסוק בשלב הזה בהתכרבלות מתחת לשמיכת הפוך בחברת אישתו המצודדת צעק לשפורפרת הטלפון: "תעזבו אותי כבר בשקט" וניתק.
 
ביום שלמחרת פגשה אותי חמותי וסיפרה לי בהתלהבות על אוצר המיליונים שמחכה למשפחה אצל האפוטרופוס לנכסי נעדרים. כאילו מעולם לא למדתי לקח בנושא, שבתי והתלוצצתי עם חמותי ואמרתי לה: "מאיפה את יודעת שיש שם מיליונים? אולי נצבר שם חוב והם רק מחכים ליורשים שיבואו לשלם אותו?". גיסי שהאזין לשיחה התלהב מההלצה שלי והוסיף: "ואללה, ברגע שתגיעו לשם הם יאמרו לכם: סוף-סוף, שנים אנחנו מחפשים למי לתת את החשבון הזה בסך 50,000 ש"ח". אני וגיסי ציחקקנו לנו, ולא שמנו לב שהפרצוף של חמותי הפך למהורהר.
כמה שעות אח"כ קיבל בעלי שיחת טלפון נזעמת מאחת הדודות: "למה לא אמרת לנו שאולי יש חוב בקרן הזאת?"
"מה????" תהה בעלי "על איזה חוב את מדברת?"
"שמעתי שככל הנראה יש חוב של 50,000 דולר בקרן, ואנחנו נצטרך לשלם אותו"
"אין שום חוב. יש שם כסף."
"כמה כסף?"
"לא יודע. ביקשתי שיבררו, אבל זה לוקח זמן"
"טוב, תעדכן".
 
בימים שאח"כ קיבל בעלי בממוצע 3 שיחות טלפון יומיות מקרובי המשפחה מודאגים, שדרשו לברר מה התקדם בטיפול בנושא. בשלב מסויים בעלי שם לב שבמקום לעבוד, הוא עסוק בלסנן את קרובי המשפחה. לכן, לקח את הוריו לשיחה ודרש מהם להודיע לכל בני המשפחה לעזוב אותו בשקט. "אני לא מוכן יותר לטפל בנושא הזה. שמישהו אחר יקח את זה על עצמו. תעזבו אותי בשקט" אמר בעלי בלשון שאינה משתמעת לשני פנים.
 
לאחר השיחה הקשה הזאת באמת השתרר שקט יחסי. בעלי שמח שבני משפחתו גילו בגרות וסבלנות, אבל אז הוא שם לב שאמא שלו נועצת בו מבט חשוד ומסרבת להזמין אותנו לארוחות שבת. בירור נוסף העלה שהשקט היה רק למראית עין. מתחת לפני שטח רגשו רוחות סערה. מסתבר שדוד אחד העלה השערה לפיה בעלי יודע יותר ממה שהוא מוכן להסגיר, ודודה אחרת כבר החליטה שבעלי ממדר את המשפחה בנושא רק כי הוא זומם לקחת את כל הכסף לעצמו.
 
לא סתם אומרים שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות...
 
 
(הסיפור הנ"ל מבוסס על סיפור אמיתי, אם כי אני מודה שקצת הגזמתי לטובת כמה צחוקים על חשבון משפחת הבעל)
שמור   בטל