|
4/2007
הילדים שיהיו, הילדים של היום והילדות של פעם
אני מבייצת.
לא שזה אמור לעניין מישהו, אבל אני מתה מכאבים. כבר 3 ימים אני מקופלת מכאב אוחזת בצידי הימני. זה מרגיש כאילו הגוף שלי צועק לי בקולי קולות: "אני עושה את העבודה שלי, עכשיו תורך! תשתמשי בביציות האלה או שנפוצץ לך את השחלה!!!".
אני כל הזמן חושבת על הריון. כל הזמן. לא בא לי הריון, לפחות לא עכשיו, אבל אני כל הזמן עסוקה בזה. אני מוצאת את עצמי מתנצלת שוב ושוב לפני אנשים על כך שאני לא בהריון, למרות שהם אפילו לא שאלו אותי בנושא ובכלל לא מעניין אותם לדעת מה תוכניות הילודה שלי.
סיפרתי לחברה שלי שכל חודש, כשהבלנית אומרת לי "שתזכי לבשורות טובות", אני רוצה לומר לה שהיא יכולה לוותר על המבט המרחם ושאני לא בהריון מתוך בחירה חופשית. חברה שלי אמרה לי שאני סתם מדמיינת, ושהבלנית בכלל לא מתכוונת לזה, אלא היא רק רוצה לברך אותי באופן כללי, כמו שהיא מברכת את כולן.
אני מנסה להבין למה אני עסוקה בנושא הזה כ"כ הרבה, אם כבר החלטתי שעדין לא מתאים לי ילד נוסף. אני לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה שמפריעה לי. לחץ חברתי? הגיל? הצורך בתשומת לב? העובדה שמס' 3 כבר גדול ומפתח גינונים עצמאיים משלו שלא כוללים מתן חיבוק ונשיקה לאבא ואמא? לא יודעת.
החג עבר בנעימים. מדהים איך נהיה נעים לבלות עם הילדים ככל שהם גדלים.
טיילנו בשבילי ישראל. היה לי נחמד לראות את הבת שלי מטיילת בקלילות יחסית במסלולים שבעבר היו לה קשים מאוד. ולחשוב שלפני חצי שנה, בחוה"מ סוכות, נסחבנו איתה בכיסא גלגלים עם 2 רגלים מגובסות.
אמרתי את זה לבעלי, והוא שאל אותי: "את זוכרת כמה קשה היה איתה אחרי הניתוח?" עניתי לו שאני לא ממש זוכרת. האמת היא שאני זוכרת מצויין, אבל מעדיפה להדחיק. לפעמים אני מצליחה להדחיק כ"כ טוב, שמדהים אותי לגלות שהניתוח היה רק לפני חצי שנה ולא לפני עידן ועידנים.
בעלי קנה לי שסקים בשוק.
בילדותי היה לנו עץ שסקים בכפר. היינו יושבים מתחתיו כל שבת אחה"צ וטוחנים כמויות בלתי יאומנו של שסקים. את הגלעינים היינו זורקים לכיוון הרפת הישנה ואומרים שזה כדי שיצמח שם עץ שסקים נוסף. יום אחד באמת צמח שם עץ שסקים, אבל זה גדל במקום כ"כ תקוע ומלא קוצים שהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו.
אני מתגעגעת לטעם של השסקים האלה. השסקים מהשוק הם גדולים, מלאי גרעינים ונטולי טעם, לעומת זאת השסקים ההם מהעץ היו קטנים, חמצמצים, מלאי מיץ וטעם.
לפעמים חבל לי שהילדים שלי לא זוכים לאותה ילדות שהיתה לי.
שמור בטל
נכתב על ידי nina, 10/4/2007 10:02 , בקטגוריות אם השנה, פסח, שוקעת בנוסטלגיה
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אור ב-16/4/2007 08:13
52,560
|
