מספיחי יום השואה

"סבתא שלי ניצלה מהתופת באושוויץ. היא עלתה לארץ עם אחותה שאותה הצילה בקושי. הכירה פה את סבא שלי, דור שביעי בירושלים, לוחם באצ"ל.

כל החיים, זו היתה התחושה שלה, תחושת הגאווה על המדינה שקמה, על נצחון העם היהודי על הרוצים להשמידו. כל לידה, בת מצווה, חתונה, היתה מסיבת נצחון על הנאצים יימח שמם וזכרם. ככה גדלנו, בגאווה ובאהבה לעם ישראל, מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל!!

לפני 11 שנים, היא נהרגה בתאונת דרכים. לפני שנה ושמונה וחצי חודשים, צבא הגנה לישראל, הצבא שלנו, הוציא אותה מקברה.. מאז, אני בבעיה.. ואני אפילו לא מסוגלת לתאר אותה."

כך כתבה ים בתשובה לשאלה: "על מה חשבתם בזמן הצפירה".

עושה רושם שמבחינת מרבית הציבור הישראלי. ההתנתקות היא היסטוריה עתיקה. היה, נגמר ועכשיו ממשיכים הלאה לבעיה הבאה. חלק מהציבור הישראלי מודע לקשיים של תושבי גוש קטיף לשעבר (המנותקים? המגורשים? באיזו טרמינולוגיה לבחור?) לשקם את חייהם ולהמשיך הלאה. חלק מהציבור הישראלי גם מודע לכך שמגורשים רבים עדיין חיים בקראוונים, בישובים זמניים, בתנאים זמניים.

הנקודה, שלדעתי, רבים מהציבור הישראלי לא מודעים לה היא עומק הפער שנוצר במהלך ההתנתקות בין ציבור המגורשים למדינת ישראל:

"גם אני נין לנספי שואה משני הצדדים ונכד לניצולי שואה ששרדו. "במעגל הרחוק" היותר דודים ודודות של הוריי ניספו. יחד עם כל הכאב הנורא אינני יכול להתעלם מהצביעות של מדינת ישראל: גם הנאצים לא התחילו מיד לרצוח יהודים קדמו לכך תהליכים ארוכים ובראשונה הפקעת זכות הקניין: במילים אחרות אתה יהודי אז אסור לך לקנות בית בגלל שאתה יהודי: בשבוע שעבר הוציאה מדינת ישראל צווי גירוש ליהודים בעיר האבות חברון, שקנו בית כדת וכדין ושילמו את כל התמורה עד הסנט האחרון, הסיבה: אתם יהודים ומדיניות הממשלה אוסרת על יהודים לקנות בית בחברון. אז נכון זה לא אותו דבר ועמיר פרץ לא רוצה לשלוח מתיישבים יהודים לתאי הגזים אלא רק לגרשם מאדמת הארץ (הוא צריך אותם ביחידות המובחרות) אבל קשה לי מאוד לעמוד בצפירה:  לכן קראתי שלושה פרקי תהילים בישיבה, לע"נ הקדושים"

דבריו של "אהבת עולם" באותו שירשור.

אז נכון, זאת עמדה קיצונית יחסית, אבל היא קיצונית בתוך סקאלת עמדות שכיחות הרבה יותר, שכולן מביעות ניתוק מסויים מהמדינה. כשציבור, שבעבר הגדיר את עצמו כלאומי-ציוני-ישראלי, חש ניתוק או ריחוק מסויים מהמדינה, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שבעבר התגאה בדגל ונופף בו בכל הזדמנות, מעדיף (גם היום) סרטים כתומים על פני הדגל, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שהיה ברובו שומר חוק, מרגיש שזה בסדר (ואף הכרחי) לעבור על חוקים מסויימים, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שעודד גיוס ליחידות מובחרות בצה"ל (ואף ביצע זאת בפועל באחוזים גבוהים) חש סלידה מחיילים במדים, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שתמך בעבר במוסדות המדינה וסמך עליהם, מקים לעצמו יותר ויותר ערכאות שיפוט עצמאיות, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשכל אלה קורים יחד, מישהו למעלה צריך להתעורר לפני שכולנו נעמוד בפני בעיה חברתית עצומה.