על תיאולוגיה ואף שבור

בתגובות שאני כותבת לפוסטים של אחרים נדרשתי לא פעם לבאר מהי עמדתי הדתית. איפה אני בדיוק עומדת. במה אני מאמינה ובמה לא.
מכיוון שהיכולות הפילוסופיות הן ממני והלאה, לא ממש התחשק לי לנסח בבלוג שלי את כל האידאולוגיה הדתית שלי, מה גם שבאידאולוגיה זו יש יותר חורים מבגרבי רשת של זונה צרפתית (מחווה - עלובה, אני מודה - לאראל סג"ל, שמצליח לשעשע ולהדהים אותי מחדש כל יום שישי).
בצורה הכי ככלית שאפשר אומר שבעלי ואני פיתחנו את תאורית ה"נח לי". אני דתיה כי נח לי. אני מקיימת מצוות שנח לי לקיים. החריגה היחידה מתאורית ה"נח לי" היא בנוגע למצוות שאני מקיימת כדי לשמור על עצמי בחברה הדתית (הדלקת טלויזיה/אור בשבת, נסיעה בשבת, כיפה לבעל וכד').

היושב על הגדר כתב בתגובה לאחד הפוסטים של סנטימנט על ההתרגשות בביצוע החטא הראשון ("תחושת החופש הנפלאה של השליטה שלי בפעולותי"). את החטא הראשון שלי ליוותה דווקא תחושה עזה של רגשות אשם, ונסיון למצוא עונש בכל דבר. הפעמים הבאות בהן חזרתי על החטא היו סתמיות - שיגרה. שומדבר מיוחד.
החטאים האחרים שביצעתי מאז הראשון לוו בתחושה עניינית. מעולם לא חטאתי כדי למרוד בה' או בתורה. מעולם לא חטאתי כדי להפיק איזושהי הנאה. חטאתי כי במאזן הנוחות היה לי נח לא לקיים את המצווה יותר מאשר לקיימה.

בשבת האחרונה תאורית ה"נח לי" עמדה למבחן.

הבת שלי השתוללה על המיטה הזוגית שלנו וחצי שעה לפני שבת נחתה עם ראשה במלוא התנופה על האף שלי. לאחר 2 לידות, 2 בדיקות כואבות למדי (אחת מהן בעלת אופי כירוגי), אינספור דקירות בזרוע, ואינספור חבלות בכל איבר גוף אפשרי, אני יכולה לומר בוודאות שהמכה הזו באף היתה הדבר הכואב ביותר שעברתי אי-פעם. לאחר שסיימתי לצרוח מכאב ולבכות הודעתי לבעל שככל הנראה מדובר בשבר. השבת התקרבה בצעדי ענק, ולי ממש לא התחשק לבלות אותה בחדר מיון.
ממש בסמוך לכניסת השבת נסעתי למוקד הרפואי העירוני. הרופא שם סבר כי יתכן ומדובר בשבר, וכי עלי לפנות לבי"ח. אשר יגורתי בא לי. הגעתי לבית הורי, שם אכלנו את סעודת השבת והתחלתי לקיים דיונים הלכתיים בשאלה: האם מותר או אסור לי לסוע בשבת לבית החולים (ויותר מזה לחזור). הדיון ההלכתי היה קצר ומהיר. אני לא נמצאת בסכנת פיקוח נפש, ולכן אסור לי לסוע לבי"ח. מצד שני ממש לא היה לי כח לצעוד 4 ק"מ ברגל.
גיליתי ש"אתה יכול להוציא בחורה מהאולפנא, אבל אתה לא יכול להוציא את האולפנא מהבחורה". ע"פ תאורית ה"נח לי" ברור שלא הייתי צריכה לדפוק חשבון, אלא לעלות על הרכב ולסוע ASAP לביה"ח, אבל לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לסוע בשבת ללא מקרה ברור של פיקוח נפש. לאחר התלבטות של שעה+ נמאס לאחותי ממני, והיא זרקה לי: "את כבר לא באולפנא". גלינג. האסימון נפל (למאותגרים גילאית הכוונה ל: "גלינג. המספר זמין והמנוי ענה").
נסעתי עם האוטו. חזרתי עם האוטו. הסיפור לקח בסה"כ שעה. האף ככל הנראה לא שבור רק מאוד כואב. וטעם החטא היה כמו תמיד: ענייני.
שמור   בטל