ושוב נוסטלגיה...
היכתה בי ההכרה שרק אני פה. אני כותבת לעצמי ולעוד 2-3 יחידי סגולה שצלחו את עלילות ההריון שלי ואת חופשת הלידה. זה הזמן המושלם להתפרע או לחלופין לחשוף פכים מרגשים מחיי.
כל ההקדמה הזו באה רק כדי להרשות לעצמי להתרווח על כסא המזכירה במשרדי הנוצץ, ולשקוע שוב בנוסטלגיה מתקתקה.


חנה
חנה היתה מהילדות האלה שתמיד נשרכות בשולי החברה. זה לא שהתעללנו בה, כמו שפשוט ניסינו להתעלם מקיומה. חנה למדה איתי בכיתות ה'-ו'. היו לה טיקים מעצבנים ביד, אבל בעיקר היתה לה נזלת. אתה יכול להיות האדם הרחום ביותר בעולם, אבל כשאתה בכיתה ה'-ו' נזלת מגעילה אותך.
חנה ניסתה להתקרב אלינו, אבל כל נסיון כזה נחל כישלון חרוץ. כשכבר החליטה לבוא לפעולת שבת בסניף, רצה הגורל והיא התיישבה על ערימת חרא שהייתה על הדשא.

אבא של חנה היה בכיר במפלגת כ"ך, וכנראה שיישם גם בבית את האלימות שלה הטיף במסגרת המפלגה. באותה תקופה (אמצע שנות ה- 80) נושא האלימות נגד ילדים לא ממש היה מפותח (אני לדוגמא הייתי חוטפת מההורים על ימין ועל שמאל, אבל מעולם לא הגדרתי את עצמי ילדה מוכה, מכיוון שלא כיבו עלי סיגריות או מגהץ). היו שמועות שאבא של חנה מחטיף לה קצת יותר מהרגיל, אבל אף אחד לא ממש התרגש מזה.

כשחנה ערכה בת-מצווה, כולנו התייצבנו אצלה בבית עם מתנות והרבה מצב-רוח טוב(הטרנד אז היה לחגוג בת-מצווה בבית). במהלך המסיבה דוד רצה לחבר לחשמל טייפ על מנת להשמיע את הקלטת המ-עו-לה שהוא הביא ("you turn me round round baby, round round, like a record"). הוא ניתק איזה כבל חשמלי שהיה תקוע בשקע, ושם מוסיקה. היה סבבה. ואז יצאנו למשחק "מחפשים את המטמון". חנה התעכבה בבית, כדי לארגן את הפרס הגדול, ואנחנו יצאנו לריצה ברחובות השכונה. כשחנה הצטרפה אלינו יותר מאוחר, שמנו לב ששרוך השמלה שלה פרום קלות, ושהיא טיפה צולעת. גם החיוך שלה כבר לא היה אמיתי, אלא מולבש. לא ממש התעמקנו בזה והמשכנו בצהלותינו. פה ושם הועלו השערות ונשמעו ליחשושים. בימים שאח"כ רסיסי הדברים התחברו לתמונה שלמה: הכבל שדוד ניתק היה מחובר למחשב עליו עבד אבא של חנה. כל העבודה עליה עבד אבא של חנה ירדה לטמיון (באותם ימים לא ממש הפנימו את הקונספט של גיבוי). אבא של חנה כנראה לא ממש היה מאושר ממצב הדברים, ומי ששילמה על הטעות של דוד היתה חנה.


שנים אח"כ ישבתי בביתי ובלסתי סלט אל מול החדשות. ומי פתאום קופצת לי מול העיניים? חנה. יושבת לה כשתינוק בידיה על תלולית עפר באיזו גבעה שכוחת אל, רבה עם החיילת שנשלחה לפנות אותה: "את לא תגעי בי. את לא תגעי לי בילד. אני לא אזוז מפה. תעזבי את הילד". אותם טיקים בידיים רק בלי הנזלת.
בעקבות הכתבה הזו התנהל בציבור הישראלי דיון על השימוש שעושים המתנחלים בילדים שלהם, אבל אני והחברות שלי היינו עסוקות רק בחנה וב- 15 דקות התהילה שלה.

השמועה אומרת שחנה גרה כיום באיזו התנחלות, ועוסקת ברעית צאן או משהו כזה. אני בכל אופן יכולתי להשבע אתמול שפגשתי אותה בגינה ליד הבית. עשיתי לה שלום קטן עם הראש, והיא הביטה בי בפליאה. רק אח"כ גילתי שזו לא חנה, אלא סתם מישהי שדומה לה.
הבחורות הדתיות האלה, עם כיסויי הראש דמויי הכיפה - דומות זו לזו כשתי טיפות מים. בקושי אפשר להבדיל בינהם. ינעללללללללל....שמור   בטל