רוצה להיות חבר שלי?

פתחתי כרטיס בקפה דה-מרקר.

בהתחלה עשיתי את זה רק כדי להגיב בבלוג מסויים, אבל אז גילתי ש"כולם" שם ושבכלל מדובר בטרנד לוהט. כאחת שמשתדלת לא להחמיץ טרנדים לוהטים (אא"כ הם קשורים למכנסיים בגיזרה נמוכה או בגדים בהשראת שנות ה-80), החלטתי להשקיע בכרטיס שלי ולהוסיף לו טקסטים מלבבים, אופציה לבלוג וגם כמה קהילות.

תוך כדי שיטוטי באתר ביקרתי בכרטיסים של אחרים, כדי להבין איך העסק עובד. ראיתי שלכולם יש לפחות 10 חברים, ונזכרתי שרענן שקד סיפר בטורו האחרון על קלות איסוף החברים בקפה דה-מרקר (אאל"ט הוא טען שתוך שעתיים היו לו למעלה מ-50 חברים). מודעת לאנונימיות היחסית שלי (יחסית לרענן שקד כמובן), החלטתי לחכות יומיים. מאז עברו עוד 5 ימים ומספר החברים שלי עדיין עומד על אפס. גם אלה שביקרו אותי (כל אותם אלה שביקרתי אצלם, למעט מיכל ינאי, שכנראה לא טורחת לבקר אף אחד מאותם מאות אלפי אנשים שמבקרים אותה) העדיפו להעלם מבלי להציע לי חברות. הכרטיס שלי נשאר מיותם וגלמוד.

אני מודה שיש לי נטיה לסבול מרגשי נחיתות בכל הנוגע לקשרים חברתיים. תמיד נדמה לי שאנשים לא רוצים את חברתי, ואם הם מתקרבים אלי, זה רק מתוך רחמים ובבחינת "נעשה לה טובה". באינטרנט מצאתי את מקומי החברתי. תחת חסות מסך המחשב והמקלדת היה לי הרבה יותר קל לשווק את עצמי, ליצור קשרים, ולהאמין שאני מעניינת אחרים בזכות עצמי.

אז איך זה שדווקא הרשת שאמורה לשרת את כל אותם ויירדואים בעלי הקשיים החברתיים (כמוני ) הפכה להיות רשת כ"כ חברתית, עם קליקות, סלברטאי רשת, קבוצות חברתיות עתירות משתתפים ושוליים חברתיים המכילים כמה ווירדואים בעלי קשיים חברתיים ואפס חברים בכרטיס של דה-מרקר. זה אינטרנט דאם איט, המקום שבו כל כונפה מכוערת עם גוף עקום יכולה לזרוח בזכות כשרון הכתיבה שלה. איך זה שגם פה אני לא מצליחה להשתלב?

כנראה שלא תהיה לי ברירה, אלא לזנוח את השאיפות החברתיות שלי בכל הנוגע לאינטרנט, ולהתחיל להשקיע בקשרים בעולם האמיתי. האמת היא, שזה גם ידרוש ממי פחות זמן. במקום לקרוא 50,000 בלוגים ולהגיב עניינית לכל אחד, אוכל פשוט להסתפק בביקורים בגינה, הרמת טלפון לחברות והזמנת חברים לשבת.