מה אכל השופט לארוחת בוקר?

אי שם בערבות שנה ג' בפקולטה למשפטים ניסה מרצה משועמם להרביץ בנו קצת את הצד הפילוסופי של לימודי המשפט. הקורס הכי לא פרקטי בפקולטה למשפטים: תורת המשפט. (העובדה שזה היה הקורס היחיד בפקולטה למשפטים בו לא בהיתי בטמטום באוויר, היתה אמורה לרמוז לי כבר אז כי מקצוע עריכת הדין ממש לא מתאים לי, וכי עלי לדבוק במקצועות הומניים ולא פרקטים בעליל).

מסתבר כי ישנן מספר גישות לאופן בו ניתן לפרש את החוק. 2 הגישות העיקרית הן הגישה הפוזטיביסטית וגישת המשפט הטבעי.
בצורה תמציתית ביותר אפשר לומר כי הפוזטיביסטים מעמידים את החוק מעל הכל. מבחינתם כל כלל שראוי לאכוף אותו נחקק, וכלל שלא נחקק לא צריך להתחשב בו. החוק הכתוב הוא מעל חוקי מוסר (שלא נחקקו).
גישת המשפט הטבעי מכירה בקיומם של כללי מוסר טבעיים (מובנים מאליהם). אני לא חושבת שיהיה מדוייק לומר כי הם מכירים בעליונותם של כללי מוסר אלה על החוק הכתוב, אבל הם בהחלט סבורים כי השופט צריך להתחשב באותם כללי מוסר בבואו לפרש את החוק הקר והיבש.

בעוד דורות של פיסולוספים אירופאים התלבטו בדרך הפילוסופית הנכונה לפיה צריכה לנהוג מערכת המשפט, באו האמריקאים ואמרו "בלה... בלה... בלה...".לא מענין אותנו איך המשפט אמור להראות, לא מעניינת אותנו הראיה הפילוסופית של המשפט, מה שמעניין אותנו זו המציאות: איך המשפט נראה בפועל. עו"ד טוב, לדעת הריאליסטים האמריקאים, הוא לא זה שידע לפרש נכון את החוק, אלא זה שידע לנבא כיצד השופט שידון בתיק יפרש את החוק.

אני לא זוכרת אם זו היתה בדיחה של המרצה או אמת לאמיתה, אבל היה אמריקאי אחד שבנה תיאוריה פילוסופית-פרשנית שלמה המבוססת על ארוחת הבוקר שהשופט אכל. ע"פ גישה זו (המשתייכת לזרם הריאליסטי) הדרך בה יפרש השופט את החוק תלויה בארוחת הבוקר שהוא אכל באותו יום, במריבה האחרונה שלו עם אשתו/הילדים, בפקקים בהם הוא נתקל בדרך לעבודה - בקיצור: במצב רוחו.

מהמעט שיצא לי לראות בתקופה בה עסקתי בעריכת דין, זו הגישה הרווחת בקרב שופטי א"י. השופטים פה בארץ מפרשים את החוק ופוסקים את פסקיהם בעיקר ע"פ תחושות בטן. פוזטיביזם? משפט טבעי? פרשנות לוגית או ערכית של החוק? את זה תשאירו לבית המשפט העליון. לנו יש 100 תיקים לשמוע עד שעה 16:00, ואח"כ לכתוב לפחות 3 פסקי דין.

אולי יש כאן קורא או שניים שזוכרים כי בתחילת השנה הבן שלי נכח 5 ימים במעון, ומיד הוצא משם והועבר למשפחתון. החלטנו להתנגד לדרישת המעון לשלם להם תשלום מלא עבור כל חודש ספטמבר. הגשנו תביעה משפטית לבית משפט לתביעות קטנות כנגד הנהלת במעון, ובתביעה טענו טענות משפטיות שונות כנגד החוזה עליו חתמנו עם הנהלת המעון.
לאחר ¾ שנה סוף סוף הגיע זמנה של תביעתנו להתברר.
כנראה שהשופט לא אכל טוב אותו בוקר (או ניחוש קצת יותר הגיוני: לא עשה סקס כבר מס' שבועות). הטיעונים המשפטיים (הצודקים) שלנו בכלל לא עניינו אותו. עניין אותו רק להעיף את התיק מעל פניו במהירות האפשרית.
עוד בטרם פתחנו את הפה הוא הציע לנו למחוק את התביעה כדי שלא נחוייב בהוצאות. הוא נתן לנו להשמיע את גרסתנו תוך הבעת זילזול בכל משפט שיצא לנו מהפה. בסיום הדיון הוא הבטיח פס"ד בכתב כדי שנוכל (וכאן הוא הביט בי ובבעלי באריכות) לערער.

השופט בן-זונה! והצדק עיוור. ותחשבו על זה בפעם הבא שכתרוצו להגיש תביעה נגד מישהו.
שמור   בטל