רוח סתיו

אני מוכנה להשבע שבתוך ענן הלחות שישב על השכונה שלנו הבוקר, הצלחתי לחוש משב של סתיו. אבל גם בלי משב הרוח הזה ברור לי שהסתיו נמצא מעבר לפינה. איך אני יודעת? כי האסטמה של מס' 3 חזרה.

גם ה-1 בספטמבר חזר. בכל שנה, בסופו של אוגוסט, ישנם כמה רגעים בהם נראה שהוא לעולם לא יבוא, אבל אז הוא מגיע.

החופש השנה היה לי מאוד קשה. הייתי בטוחה שהתארגנתי מעולה, אבל בסופו של דבר הילדים ישבו יותר מדי בבית, עשו המון בלגן, וכילו את כל הכוחות שלי. לקראת סוף החופש הייתי מיואשת, מתוסכלת, קצרת רוח ומדוכאת. כמעט כל ערב מצאתי את עצמי בוהה בטלויזיה עם דמעות בעיניים.

כמובן, שכדי לשפר את הרגשתי, מיד נמצאו אותן אמהות שטרחו לספר לי כמה היה להן כיף ומושלם בחופש, וכמה הן לא רוצות שהחופש יגמר. מעניין אם הן היו חושבות ככה, אם הן לא היו מורות / עקרות בית. תראו לי אם עובדת אחת (ואני מתכוונת לכזו שעובדת במשרה מלאה) שנהנתה בחופש וחושבת שצריך להאריך אותו במקום לקצר.

האמת היא שמתחיל להמאס לי להאבק.

אני מגדירה עצמי כפמניסטית מתונה (או לכל הפחות, תומכת בשיוויון בין נשים וגברים במקום שבו שיוויון כזה אפשרי), אבל לאחרונה אני תוהה בשביל מה אני נאבקת.

עקרון השיוויון בין המינים מקובל באופן תיאורטי כמעט על כולם. היישום בפועל של העקרון הזה לא יתקיים לעולם. לנצח גברים ירוויחו יותר מנשים ויתקדמו יותר מהר מהן בעבודה. לנצח הנשים תהינה אחראיות על תפעול הבית וגידול הילדים. אז כן, אתם מכירים גבר שמתפקד כעקר בית בזמן שאשתו בונה קריירה, אבל הוא מיעוט, הוא יצור נדיר, פריק שואו שמוצג לראווה בשיחות סלון. לדעתי, הוא קורבן שהמין הגברי הקריב, רק על מנת להשתיק את כל הפמניסטיות, ולהסתיר את העובדה שבפועל הגברים עושים קריירה ועובדים בחוץ, בזמן שהנשים משלימות הכנסה ומחזיקות את הבית.

ומתישהו נמאס לי להאבק. נמאס לי לנסות להוכיח שאפשר גם, וגם וגם וגם (גם להחזיק בית מסודר, גם לעבוד במשרה מלאה, גם להיות מטופחת, גם לגדל ילדים נהדרים וגם לבשל ארוחות גורמה לשבת). אני מסתכלת סביבי ורואה כמה קל וכמה טוב לאלה שעובדות חצי משרה, לאלה שלקחו צעד אחורה, לאלה שיושבות בבית ומתרכזות רק בגידול הילדים. הן לא רצות עם הלשון בחוץ אחרי הזמן רק כדי לגלות ששוב איחרו. הן לא קצרות רוח כלפי הילדים. הן מחייכות כל הזמן ולא מסתובבות עם מבט עייף ואומלל כמו זה שיש לי על הפרצוף לאחרונה.

בא לי להתפטר. לשבת בבית. לעבוד באיזו משרה סוג ז' שמקסימום האחריות שהיא דורשת ממני זה לתייק את האות ב' אחרי האות א'. בא לי להשקיע יותר בדברים שחשובים לי באמת. ומה שחשוב לי באמת זה הילדים שלי, הבריאות שלי וחיי הזוגיות שלי. את כל אלה אני מפספסת לאחרונה בגלל עבודה, שגם ככה אף אחד לא מעריך אותי בה, ובשניה אחרי שאעזוב ישכחו איך קראו לי.

תמיד הסתלבטתי על כל חובבי שהאנטי שמזמרים השכם וערב כנגד המירוץ אחרי הזמן ובעד השקעה בדברים ובאנשים שאנחנו אוהבים, אבל לאט לאט המזמורים שלהם מתחילים לחלחל. לעזאזל, החיים קצרים. אני לא רוצה לגמור אותם עם התקף לב בגיל 40, ואני לא רוצה לגמור אותם כשכל מה שהילדים שלי זוכרים ממני זה שתמיד הייתי לחוצה בזמן ועצבנית. אני לא רוצה להשקיע במשהו שלא מחזיר לי חיבוק חמוד בחזרה.

בהחלט מרגישים שהסתיו כבר כאן. המלנכוליה וחשבון הנפש של אלול שוב נופלים עלי, רק שהפעם אני מרגישה שאני חייבת שינוי, הירהורים נוגים לא יספיקו כאן.