יצור כלאיים בשם: פמניזם דתי

אני לא פמניסטית. באמת שלא. כבר כתבתי פה בעבר, שבאופן עקרוני אני נטולת עקרונות, ובכלל זה גם עקרונות פמניסטיים. אימוץ אג'נדה כלשהי יכריח אותי לשבת לקרוא ולהתעמק באותה אג'נדה, ואין לי זמן וכח לזה. וגם אם אמצא זמן לשבת ולקרוא ולהתעמק באג'נדה מסויימת, ההצהרה כי אני מחזיקה באג'נדה זו או אחרת, תצמיד אלי עדר נודניקים, שירגישו צורך עז להתווכח איתי ויכוחים עקרים ומעיקים, שכל תכליתם היא להוכיח לי שאני טועה ומטעה וגם טיפשה. לפיכך אני מודה כבר כאן ועכשיו: אני טועה ומטעה וטיפשה (והנה חסכתי לעצמי לפחות שעה מהחיים שיכלה להתבזבז בויכוח שבמילא זו היתה המסקנה שמגיעה בסופו).

אני לא פמניסטית, אבל אני לא אוהבת שמקפחים אותי. ואין לזה קשה לעקרונות מוצקים או למאמרים מרשימים או לשמות של נשים שבשנות ה-60 פרצו דרך והיום מחלקים איזה פרס חשוב על שמן. אם מישהו מקבל 5 תותים, אני רוצה גם חמישה, באותו גדול ורצוי באותו צבע. אני קנאית. אני לא אוהבת שמישהו מקבל יותר ממני. זו תכונה פנימית שלי ולא אג'נדה. אני מסרבת שיתייחסו אלי שונה מאחרים רק בשל העובדה שאני אישה / דתיה / אמא / אשכנזיה (או כל תואר אחר שתרצו להצמיד לי). וזה לא כי יש לי עקרון מוצק בנושא, אלא כי אני קנאית שרוצה שבצלחת שלה יהיה את אותו אוכל שיש בצלחת של זה שיושב לידה.

אחרי שהבהרנו את 2 הנקודות החשובות לעיל, אפשר לעבור לנושא שלשמו התכנסנו: פמניזם דתי

מפעם לפעם שמחים העיתונים החילוניים לדווח על רוח חדשה הנושבת בציבור הדתי, רוח הפמניזם. כל פעם הם מביאים דוגמא אחרת לנשים פורצות דרך, שמעיזות לעשות דברים שבעבר נחשבו למעוזי גברים מובהקים בטקסיות הציבורית הדתית (לדוגמא, טוענות רבניות, מנייני נשים, מדרשיות המלמדות נשים גמרא). הבעיה היא שהפמניזם הזה מתחיל ונגמר בדקירת העין ששולחות אותן "פמניסטיות דתיות" לעבר השמרנות הדתית. הפמניזם של אותן "פמניסטיות דתיות" לא נובע מתוך אידאולוגיה פמניסטית מוצקה וכוללת, אלא מתרכז (לרוב) רק בדאגה לזכויותיהן הדתיות של הנשים, תוך התעלמות מרמיסת זכויות אחרות. אפלית נשים במקומות עבודה? לא נורא שישבו בבית ויגדלו ילדים, העיקר שהגברים יתנו להן לעלות לתורה בשבת.

גם נטולת עקרונות פמניסטיים כמוני מודה שחג שמחת תורה הוא החג הכי מבאס לנשים. הגברים רוקדים בשמחה עם ספרי התורה 7 הקפות שלמות, וכל מה שנשאר לנשים לעשות זה להביט בהם במבט מעריץ ממרומי עזרת הנשים.

כילדה, הייתי נכנסת לעזרת הגברים ורוקדת עם אבא שלי. בגיל יותר מבוגר, הייתי מסתובבת בין בתי הכנסת בעיר במסגרת בני-עקיבא. היינו הולכות אחרי הבנים, שרות ברחובות העיר, ונכנסות בכל בית כנסת לעזרת הנשים בשירה חזקה שמתחברת לשירת הבנים בעזרת הגברים. אהבתי את החג הזה ולקחתי בו חלק פעיל, עד שהגעתי לגיל שבו תנועת נוער כבר לא רלבנטית. אני זוכרת כמה כאב לי החג הראשון שבו נאלצתי לבהות מעזרת הנשים על השמחה הגדולה שהיתה בעזרת הגברים, מבלי יכולת להצטרף אל השמחה הזאת.

מתישהו התגברתי על הכאב. אולי זה היה חלק מניתוק מסויים מהדת שחוויתי במילא, ואולי זה היה בבחינת "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם" (כלומר, אם אני לא יכולה לרקוד ולהזיע בשמחת תורה, אני אחתוך יותר מוקדם הביתה ואתעמק בעיתוני החג כשאני שרועה על הספה מתחת למזגן).

אולי בגיל 20 הייתי מוצאת עניין במניין לנשים, שבו נשים רוקדות עם ספרי התורה (ואף קוראות בתורה). ממרומי גיל 34 זה נראה בעיני מיותר. זה נראה לי כמו מאבק על כלום, מאבק חיצוני שכל מהותו היא יחסי ציבור ולא רצון אמיתי בשינוי מעמד הנשים ביהדות ובכלל.  

אישית, אני שמחה שאלוהים חילק את המצוות שלו בצורה לא שווה. גם ככה קשה לי לקיים את רובן, אז אם הייתי מוסיפה לזה את כל מצוות העשה שהזמן גרמן, הייתי בכלל במינוס מצוות אדיר. נח לי להאחז במשפחה ובילדים כתירוץ לאי יכולתי לקיים שורה ארוכה של מצוות. כשזה מגיע לקיום מצוות אני בהחלט לא מחפשת להגדיל ראש, אלא מסתפקת במה שממש ממש חייבים לעשות.

אני בהחלט יכולה להבין את אלה שנפגעות מזה שחלק נכבד ממצוות היהדות לא סופר אותן, אבל אני מבקשת שלא יקראו לעצמן פמניסטיות ולא ינופפו באידאולוגיה הפמניסטית בבואן לתבוע את עלבונן. יש ביהדות מספיק כללים / טקסים אנטי פמניסטיים שאפשר לנסות לשנות (מישהו אמר "כיסוי ראש"?), לפני שנטפלים למאבקים חסרי תכלית ותועלת כמו ריקוד עם ספר תורה בשמחת תורה.

(ואם הייתי קוראת מאמרים ומעמיקה אינטלקטואלית במה שניסיתי להביע כאן, הפוסט היה יוצא יותר מסודר ועם קצת יותר בשר, אבל את זה אני אשאיר לחברותי החכמות, האינטלגנטיות והפמניסטיות: נטע ושיר דמע. אני מסתפקת בזה שזרקתי להן כדור להנחתה).

בלי קשר: היה לי ממש כיף בחגים. אני יודעת שלא יפה להודות בזה, ושהטרנד הנכון הוא לקטר, אבל בחיי שנהניתי מכל רגע ושהתבאסתי לחזור לעבודה הבוקר.