הכיתה של הוד מעלתה (AKA: מס' 1) הוזמנה להצטרף ל"עזרא". הילדה הואילה לדווח לי כמה וכמה פעמים על חוסר שביעות רצונה מביקורן של המדריכות המיועדות בכיתה, ואני התקשתי להבין מה כ"כ נורא בביזבוז כמה דקות לימוד. כילדה, תמיד נהניתי מביקורים לא צפויים של גורמים שונים, שבאו להודיע לנו הודעות באמצע השיעור ותוך כדי הוציאו את כולם מהריכוז וחירבו את כל השיעור.

אחרי כמה ימים הילדה שאלה אותי אם היא חייבת להצטרף ל"עזרא". ניסיתי להסביר לה את הקונספט של תנועת נוער, אבל די קשה להסביר את הצורך בחשיבות תנועת נוער בשנות ה-2000, לכן בסוף הסתפקתי בהגדרה: "מקום שכל החבר'ה הולכים אליו, ויש שם פעילויות". "אז לא חייבים ללכת לשם?" היא וידאה שוב. "לא, ממש לא" עניתי "אבל זה נחמד".

לא היו לי ציפיות שהיא תהיה פעילה במיוחד בתנועת נוער, אבל היה לי ברור שהיא תנסה לפחות פעם אחת את הקונספט, ותראה אם זה מתאים לה או לא. הבת שלי אינה חיה חברתית. היא ידידותית ונחמדה, אבל מעדיפה לבלות בבית. לרוב אני לא נאבקת בנטיה הזאת שלה, כי אני לא רואה צורך להכריח אותה להתעמת שוב ושוב עם הנכות שלה במסגרות חברתיות לא מוגנות. אבל יש מקרים בהם הבדידות שהיא כופה על עצמה מטרידה אותי. לא מפריע לי שהיא לא תלך לתנועת נוער. הכרתי הרבה בנות כאלה. הן היו בריאות בנפשן, גם אם לדעתי הפסידו הווי חברתי שלא הייתי מוותרת עליו בשום פנים ואופן. אבל מאוד מפריע לי שכל הכיתה שלה הלכה לפעילות הראשונה בעזרא, ורק הבת שלי לא. ולא רק שהיא לא הלכה לפעילות, אלא היא גם הסתירה את קיומה של הפעילות ממני, כדי שלא אנסה לשכנע אותה (או אכריח אותה) ללכת לשם. מפריע לי מאוד שהיא הוציאה את עצמה מהכלל. מפריע לי שגם לאחר שראתה שכל בנות הכיתה הלכו לפעילות ב"עזרא" היא העדיפה להשאר בשבת אחה"צ בבית ולא להצטרף לפעילות של שבת.

יש משהו מאוד נח בבדידות ובהסתגרות שהיא כופה על עצמה. כל התחככות חברתית חדשה מצידה גורמת לי כאב לב חדש. שוב המבטים, שוב הצורך להסביר, שוב ההעלבויות, שוב התהיות והשאלות, שוב הצורך שלי לתפקד כפסיכולוגית / יועצת / פותרת משברים. אני מרגישה את הלב שלי מדמם עם כל בעיה שהיא מציגה בפני,  וככל שהיא גדלה, היכולת שלי לתת מענה לבעיות שלה מצטמצמת. אני מנסה לא להגן על הכאב שלי ולא לסגור את עצמי בפניה, אבל אני מרגישה איך אני נסגרת יותר ויותר, לא מסוגלת לשאת יותר את הכאב שלה ושלי. אני רוצה להיות לה אוזן קשבת, אבל אני לא יכולה, זה כבד לי מדי. נח לי לשמור אותה בצמר גפן כל הזמן בבית, אבל אני יודעת שזה לא נכון ושזה לא בריא. לכן, אני מנסה לנתק את התחושות האישיות שלי ולנסות לעשות את "מה שנכון". רק שלא תמיד ברור לי אם זה באמת נכון. כמו חיטוט בפצע כואב שכבר החל להחלים, אני מוצאת את עצמי לפעמים שולחת אותה לשדה הקרב, מכריחה אותה להתחכך בסיטואציות חברתיות חדשות, מכריחה אותה להתקל בבעיות חדשות.

רווח לי שהיא לא רצתה להצטרף לתנועת הנוער, אבל באותה נשימה ביקשתי ממנה שתנסה, שתתן לזה סיכוי, שתלך לפעילות אחת בשבת כדי לראות אם זה כזה נורא. אני לא יודעת אם נהגתי בחוכמה.