|
10/2004
מתחילים להרגיש את הסתיו...
יש! שעון החורף התחיל.
אני מודעת לעובדה שאני בין הבודדים שמאושרים מנוכחותו של שעון החורף, אבל מי שלא ראה את הבן שלי משתוקק לתוכנית טלויזיה במוצאי שבת שלאחר ראש השנה לא ראה מימיו נרקומן בשעת קריז. הילד רץ לטלויזיה עם מבט מזוגג על הפנים, רק כדי לגלות בטלויזיה שקופית המודיעה כי ערוץ הופ סיים את שידוריו להערב. בסוף הרגענו את הקריז עם קלטת של טום וג'רי (AKA: TomviGerry). עכשיו עם שעון החורף, השבת יוצאת בטרם ערוץ הופ סיים את שידוריו. שלא נדבר על זה שאני לא צריכה להתאמץ למצוא לילדים תעסוקה לשבת אחה"צ. קמים משנת הצהרים, ואופס יוצאת השבת.
הסיבה השניה לחיבתי העזה לשעון החורף, היא הנטיה של ילדי (וילדיהם של חברותי) להתעקש ללכת לישון רק לאחר שמחשיך לחלוטין בחוץ. לא ברור לי איך ההורים האירופאים מסתדרים עם שעות האור הארוכות בקיץ (ואולי בגלל זה שיעור הילודה באירופה הוא מהנמוכים בעולם), אבל אני יוצאת מדעתי כשלאחר יום בו מס' 2 השתולל בבוקר בקיטנה ואחה"צ בבריכה, הוא מצביע לי בשעה 20:30 לעבר החלון, וטוען בתוכחה: "אבל אמא, אני לא יכול ללכת לישון. עוד יש אור בחוץ". ככה דרדס קטן? אז נראה אותך בשעון חורף... בשעה 18:00 אני מצביעה בבהלה לכיוון החלון וזועקת: "ילדים חושך". מהר מהר ארוחת ערב ומקלחת, ובשעה 20:00 הבית דומם.
יהייי שעון חורף.
תקופת החגים מזמנת מפגשים משפחתיים רבים. לפעמים רבים מדי. אני אוהבת את המשפחה שלי, אבל מספיק לי לפגוש אותם פעם בשבוע (וגם זה יותר מדי). הנוכחות של אמא שלי מסביבי גורמת לי להיות לחוצה ועצבנית יותר מהרגיל. אח"כ לכו תסבירו לה שאתם לא ככה בדר"כ, אלא רק כשהיא בסביבה.
בשמחת תורה אנחנו נשב על התחת בבית. מיציתי את כל האירוחים האלה, וגם השמנתי בחזרה את כל מה שהורדתי מאז הלידה.
אתם מכירים את הזקנים האלה, שקמים בבוקר מהמיטה כי יש להם מטרה? זו יכולה להיות המטרה המטופשת ביותר בעולם, אבל הם קמים במיוחד בשבילה. גוררים את הגוף הכפוף והדואב שלהם מהמיטה רק כדי לקחת מתחת לכיור את המשפך הישן, למלא אותו במים ולדדות החוצה במהירות של צעד לדקה אל שתיל אומלל ומקומט כמוהם בקצה הגינה. הם משקים אותו, וחוזרים באיטיות אל הבית לאכול ארוחת צהרים. לא גשם ולא חום יניאו אותם מהמסלול הקבוע. לפעמים נדמה שזה הדבר היחיד שמחזיק אותם בחיים – הידיעה שיש להם בשביל מה לקום.
סבתא שלי איבדה גם את הזיק הזה. מטיילת לה בין המחלקות בביה"ח במבט כבוי. הניצוץ היחיד שראיתי בעיניה היה כשציינתי בפניה (בחוסר הטאקט האופייני לי) כי מגיע שלב פיזי בו כבר אין טעם לחיים, והיה עדיף לו אלוהים היה לוקח אותנו לפני השלב הזה. מין חיוך מסתורי של הסכמה עלה על פניה ומיד נעלם.
כן, אני זוכרת שהחלטתי לצאת לחופש. אבל כמה אנשים טובים גרמו לי להבין שיש לי אל מי ועל מה לכתוב. אז אני פה. ובפעם הבאה שאחליט לצאת לחופש אעשה את בצורה קצת פחות דרמטית. סורי.
שמור בטל
נכתב על ידי nina, 2/10/2004 23:07 , בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, ראש השנה
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-14/10/2004 23:05
52,560
|
