לילה טוב ניצנים! הלכתי לישון.

לו היה אצלי בבית פיפל מיטר, הוא היה מראה שבימי ראשון ושני אני צופה באדיקות ב"כוכב נולד". בפועל הטלויזיה שלי אומנם משדרת את "כוכב נולד", אבל אני עסוקה בלהתקלח, לאכול ארוחת ערב ובעיקר להרדם מול הטלויזיה. עוד לא יצא לי לראות הדחה אחת העונה, כי תמיד אני נרדמת הרבה לפני.

אתמול התוכנית הוקדשה ליצחק קלפטר.

אני אוהבת את השירים של קלפטר. נסוך בהם עצב, אבל לא כזה שנותן לך בוקס בבטן וסוחט ממך בכח את הדמעות, אלא עצב חמקני כזה שמלווה בחיוך סרקסטי, מין עצב שאתה לא יודע אם לצחוק ממנו או לבכות. השירים של קלפטר צובטים לי את הלב, אבל בצורה עדינה.

כדי לשיר נכון שיר של קלפטר, אתה צריך נסיון חיים או תחכום. מכיוון שאף אחד ממשתתפי העונה הנוכחית של כוכב נולד לא ניחן לא בזה ולא בזה, היה די צפוי שהם ירצחו את שיריו של קלפטר בזה אחר זה. מעין פיספסה את הגעגועים והתשוקה בשיר אהבה בדוואי. ליבי ובירגיטה פיספסו את התווים. ומה שרותם עשה ל"האהבה שלי היא לא האהבה שלו" היה בכלל מעשה מגונה. כזה מבט חלול של טימטום ואהבלות לא ראיתי כבר המון זמן בטלויזיה. ומילא המבט, הביצוע עצמו היה ברמה של ערב קריוקי במסיבת סיום כיתה ו'. איום ונורא. וכל מה שהיה לשופטים לומר זה: "היה חסר שפיץ"??? השפיץ היחיד שהיה חסר, הוא שפיץ הנעל שננעצת בישבן של רותם, תוך כדי בעיטת העפה מהבמה. אבל מה אני מבינה? השופטים התמוגגו ממרבית ביצועי הערב. טוב, חוץ מגל אוחובסקי השולתתתת.

מתישהו באמצע התייאשתי (נראה לי שזה היה אחרי הג'נוסייד של רותם) ועברתי לערוץ "יס ישראלי" לראות את הממתק החדש "סרוגים". איזו סידרה כיפית.

מעולם לא השתייכתי לסצינת הדייטינג הדתית ו/או לרווקיאדה הדתית ו/או לביצה בקטמון, אבל יש בסידרה הזאת כ"כ הרבה דברים מוכרים שאני מזדהה איתם, שבאמת כיף לי לראות אותה.

כן, אני יודעת שנעלמתי להמון זמן. לא אין לי סיבה. סתם מעצור כתיבה. הבלוג שלי כבר בן 6 ולא התקדם לשומקום. כ"כ הרבה כותבים טובים הצטרפו לבלוגיאדה מאז, שאני מרגישה ספיצ'לס לידם. חוצמזה מה כבר יש לי לחדש? אני, כמו שהייתי תמיד, עם אותו עולם תרבותי רדוד, אותן דעות לא מנומקות ואותם חיים שיגרתיים.

אני עדיין פה, אבל שומרת על זכות השתיקה