|
10/2004
מעשה בפרימה בלרינה ובעקרת בית
אם הייתם מדריכים או חניכים בתנועת נוער כלשהי, אתם בטוח מכירים את הסיפור: שתי נשים שהיו חברות טובות בתיכון נפגשות אחרי שנים. את כל אחת לקחו החיים לכיוון אחר. האחת השקיעה בקרייה ונהייתה פרימה בלרינה, הטסה מעיר לעיר ברחבי העולם, וקוצרתתשואות אל מול אולמות מלאים. השניה עקרת בית בעל 4 (+/-) ילדים. היא גרה כל השנים באתה עיר. כל החיים שלה מסתובבים סביב הילדים. המפגש בין השתיים זורק כל אחת למחשבות על הבחירות שעשתה בחייה, והאם הן נכונות. הרקדנית מייחלת לחיים של עקרת הבית ועקרת הביתמפנטזת על החים של הרקדנית.
עשו על זה שיר פעם. לא זוכרת איך קוראים לו, רק זוכרת שהזמרת מתארת בו את חייה העשירים ומלאי המסיבות, והסוף היא מלחששת לחברתה שהילדים של החברה ובעלה הדהוי הם הדבר האמיתי, ואילו היא וחיי החברה העשירים שלה הם רק שקר (אל תספרו לאף אחד, אבל כששמעתי את השיר הזה במהלך ההריון האחרון שלי, התחלתי לדמוע כמו איזו רכיכה).
למה נזכרתי בסיפור הזה? בגלל ענבל. ענבל אוטוטו חוגגת יומולדת 39. היא רווקה. בלי ילדים. שוחחנו לא ממזמן והיא אמרה לי שהיא לא אוהבת את החיים שלה. "על מה את מדברת?" שאלתי אותה "יש לך חיים שאחרים היו מקנאים בהם". המון חברים, המון מסיבות, בתי קפה כל אחה"צ, ים בשבת, טיסות לחו"ל מתי שמתחשק, סופי שבוע ספונטניים, חופששששש וכסףףףף! "מה יש לי בחיים?" שאלה ענבל. "אין לי כלום. למה את חושבת שאני מבלה אחה"צ בבתי קפה? כדי שלא אצטרך לחזור לבית ריק. אני רוצה לחזור לבית שמישהו מחכה לי בו. אני רוצה לרוץ מהעבודה בסוף היום ולמהר להוציא ילדים מהגן. נמאס לי ממסיבות. נמאס לי מחברים. אני רוצה לבלות לבד עם משפחה משלי".
הדברים שלה צבטו לי את הלב. גם בגלל הכנות שבה נאמרו, וגם בגלל שהם גרמו לי להבין שהיא בעצם רוצה את החיים שלי. יש לי את כל מה שהיא רוצה, ואני לא מעריכה את זה מספיק. אני עסוקה בעייפות שלי, וברצון שלי לחופש, ואני לא שמה לב לזה שאני חיה חלום של אנשים אחרים.
האם נועדנו תמיד לרודף אחרי האושר, מבלי לשים לב שהשגנו אותו? האם נועדנו תמיד לרצות חיים של מישהו אחר מבלי לשים לב שהחיים שלנו טובים דיים?
האם יש אושר מוחלט או שהאושר טמון במה שיש למישהו אחר (ולכן גם אם נשיג בעתיד את מה שאנחנו חושבים היום שיעשה אותנו מאושרים, בסופו של דבר לא נהיה מאושרים לעולם)?
התעכבתי בעבודה יותר מהרגיל היום. הבעל היה צריך להוציא את הילדים ממסגרות הצהרים שלהם, לקחת את מס' 1 לפזיו' ולשמור עליהם עד שאחזור.
א-הא! הנקמה המתוקה (חשבתי לעצמי) עכשיו הוא יבין מה עובר עלי כל אחה"צ, כמה קשה לטפל ב-3 ילדים, להענות לכל הצרכים והדרישות שלהם, לשמור על שפיות ועל בית מסודר.
חזרתי לקראת 19:00. הבית היה מסודר. שקט. הילדים אחרי אמבטיה. הבעל רגוע. "ממש לא נורא" הוא אומר לי. "הם היו מקסימים".
אההההההההההה?
האם מדובר בקונספירציה שהילדים רקמו מאחורי גבי, או אולי העובדה שמס' 2 (AKA: הבלאגניסט הגדול) חולה גרמה לאחה"צ להיות כזה רגוע? בכל מקרה הבעל לא למד שום לקח, ואני יצאתי טמבלית שסתם מקטרת.
שמור בטל
נכתב על ידי nina, 21/10/2004 21:15 , בקטגוריות מהרהרת, מקטרת
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של תראזימאכוס ב-29/10/2004 08:57
52,560
|
