פוטנציאל מבוזבז

החיים בבועה
לפני כמה לילות חלמתי שאני מבקרת בצפון עם הילדים, ובדיוק על הבית שאנחנו עומדים להכנס אליו נוחתת קטיושה. אני זוכרת את הטיסה של הקטיושה בסלואו-מושן לכיוון גג הבית, ממש מעל הראש של מס' 2 ומס' 3. אני זוכרת את הפאניקה שלי, את הבלבול ואת חוסר הידיעה מה עלי לעשות. אני זוכרת את האימה בלראות את הקטיושה כמעט פוגעת בילדים שלי כשאני נמצאת בקיר השני ויודעת ששכחתי אותם מתחת לקיר שמעליו הקטיושה עומדת לפגוע. שניה לפני שהקטיושה מוטטה את הקיר שבחסותו עמדו ילדי, התעוררתי. הלכתי לשטוף פנים ולשתות משהו, ואז חשבתי לעצמי איזו דרמה קווין אני. אנשים חיים בסיוט כבר למעלה מחודש - חלקם סובלים אזעקות ומטחי רקטות על בסיס יומי, חלקם גרים בבתים זרים, לחלקם נהרס הבית, חלקם נפצעו, חלקם נמצא בהרכב זוגי חסר לאחר שהבעל גויס - ואני יושבת לי בעורף הבטוח, ומרשה לעצמי לסבול מלחץ נפשי ומסיוטי מלחמה.

בהתחלה ניסיתי להאחז בשיגרה בכל הכח. איך אמרה לי חברתי הצפונית? "מדהים איך כל החיים שלי ניסיתי לברוח מהשיגרה, אבל בימים כאלה אני מתגעגעת אליה". התעקשתי לא לבטל את החופשה בצפון. קיוויתי שהכל יגמר ונוכל לשכוח את הכל ולחזור לתוכניות החופשה. אבל המלחמה הזאת הולכת ונמשכת. עוד שבוע ועוד שבוע ועוד אחד. אין לי בה חלק, למעט קריאה אינטנסיבית של העיתונים, אבל אני קצרת נשימה ורוצה שתגמר.

אני עוקבת אחרי כל מילה שנכתבת בנוגע למלחמה. קוראת הערכה כזאת ומתעודדת, קוראת הערכה אחרת ונכנסת לדכאון. נכנסת לאתרי אינטרנט הזויים, שצופים שתוך דקה או שתיים מדינת ישראל תושמד. קוראת ביקורת על התנהלות צה"ל אל מול תשבוחות על איך אנחנו היינו ועדיין הצבא החזק ביותר בעולם. הנטיה הטבעית שלי, למצוא את האמת האוביקטיבית מבין כל המלל הזה, נותרת ללא מענה. אני לא מצליחה לקבוע מי צודק ומי לא. אני לא מצליחה להבין מה נכון ומה לא. לאיזו פרשנות להאמין.

מתוך כל המלל שאני קוראת אני מחפשת קודם כל את שמות ההרוגים. מסתכלת על הגיל, בודקת אם מדובר בחייל סדיר או חיל מילואים, ואז בודקת כמה ילדים השאיר ובני כמה הם. הנה עוד יתום בן 4 חודשים. אולי האלמנה תתחתן ויהיה לילדים האלה אבא? אולי בכל זאת לא יגזר על ילד בן שנתיים לגדול כל חייו בלי אב. בעלי הולך עם הבן ביום שישי בערב לבית הכנסת, ואני מרגישה צביטה של אשמה. אשמה על כך שהחיים שלי נמשכים כרגיל, כשאצל אחרת הם התהפכו ונהרסו לגמרי.

ביום חמישי בערב הלחץ הכריע אותי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשבת ולהקשיב לחדשות. כדי לא לצאת מדעתי נכנסתי לסטראוטיפ הכי נשי שיכול להיות, והתחלתי לנקות את הבית. מאז פסח לא ניקיתי ככה. בעלי ניסה לעזור, אבל נהמתי לכיוונו שיסתלק, שלא יכנס לטריטוריה הנשית שלי, שלא ינסה לקצר הליכים, ולזרז עניינים. הבית דורש נקיון יסודי ואיטי, נקיון נשי, עם תשומת לב לפרטים. אני, שתמיד מתהדרת בזוגיות שיוויונית יחסית, קרצפתי את כל הבית עם אקונומיקה ומים כחולים, בעוד הבעל יושב על הספה בסלון עם רגלים מורמות (כי בדיוק שטפתי שם), ומנסה להבין את התקף הטירוף שעובר על אישתו.

החיים בבועה. בעורף הבטוח. מלחמה. קיץ 2006.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 13/8/2006 09:25, בקטגוריות חופש גדול, מהרהרת, מעדכנת, קוראת חדשות, מלחמה
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-15/8/2006 07:27

ברלוסקוני התותח (ועוד כמה קטנות)
אני חייבת להתוודות על הנטיה הילדותית שיש לי לקרוא לכל גרמני באשר הוא נאצי. יש משהו באדם דובר גרמנית שמוציא ממני את היהודון שבי וגורם לי לרצות לרוץ ולמצוא מחסה כשהשיר "שריפה אחים שריפה" מתנגן לו ברקע.
זו הסיבה שנחנקתי מצחוק כשראיתי בחדשות אתמול את ברלוסקוני מציע לנציג הגרמני בפרלמנט האירופי לגלם תפקיד של קאפו (בחדשות אמרו של מפקד מחנה ריכוז) בסרט על מחנות ריכוז שמצולם בימים אלה באיטליה.
יכולתי לראות שגם הנציג הגרמני השתעשע מהבדיחה, אבל אח"כ כמצוות ה- PC, זרק בזעם את אוזניות התרגום, והביע מחאה גרמנית נאותה.

אם בגרמניה עסקינן, תנו עינכם בבלוג של אלכסנדר מאן שעוסק בנטיה החולנית של הגרמנים למיין זבל בדקדקנות גרמנית טיפוסית. נהנתי מכל מילה, אבל בעיקר מההשוואה המרתקת בין יחסם של אנשים לזבל לבין יחסם לזר ולשונה.

הבקרים קשים לי מאוד. אני בקושי מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה. בהריון הראשון, מלבד הכיף שבראשוניות שבו, יש את התענוג להכנס למיטה ב- 17:00 אחה"צ ולישון עד הבוקר שלמחרת. בהריון השני ומעלה את צריכה להמשיך ולתפקד כקצינת הווי ובידור למרות העיפות והבחילה. 7 שעות שינה אינן מספיקות בהריון!
לאחר שבדרך נס הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, אני מבלה 10 דקות שלמות בהקאה על ריק, דבר שמותיר לי רק עוד 10 דקות לגהץ חולצה, להתלבש, למרוח 3 קרמים, להתאפר ולנעול סנדלים. אני מוצאת את עצמי שועטת כל בוקר החוצה מהבית גוררת אחרי את קורי השינה ומתפללת חרישית לא לפספס את האוטובוס.
אי"ה החל מיום ב' תמונת הבוקר שלי הולכת להשתנות. מחאותי החרישיות נרשמו אצל בורא עולם (ואצל בעלי) וככל הנראה החל מיום ב' אני אפרד לשלום משלב האוטובוס בחיי ואהפוך לבורגנית משולמת. אני, האוטו ושערי המתבדר ברוח.

קבלו בדיחת שוס לסיום:
המורה מסבירה לתלמידיה בתחילת השיעור:
ילדים, הנושא הבא שלנו הוא אינטגרציה חברתית ואני מבקשת לפי סדר ישיבה שתספרו לכיתה במה ההורים שלכם עוסקים.
נירה אומרת: "אבא שלי מנהל בחברת משאיות ואימי עקרת בית"
גל אומר : "אבא שלי אחראי על מחלקת הלוואות בבנק משכנתאות ואמא שלי עורכת דין"
אסף אומר: "אבא שלי עובד בחברת עמילות מכס ואמא שלי מורה בבית ספר תיכון"
מגיע תורו של דני אבל הוא שותק.
המורה מעודדת אותו: "דני אל תתבייש"
דני אומר תוך כדי אנחה: "אבי מנהל מכון ליווי ואמי נערת ליווי"
המורה מזועזעת: "מה אמרת?"
"אמי נערת ליווי ואבי מנהל מכון ליווי"
זה לא יתכן שזה מה שההורים שלך סיפרו לך על עיסוקם".
היא מזמינה את מנהל בית הספר, אולם גם הוא מקבל את אותה התשובה: "אבי מנהל מכון ליווי ואמי נערת ליווי"
המנהל מזועזע מתקשר לאב ושואל אותו לפשר הסיטואציה הלא מקובלת על מערכת החינוך.
האב מסביר: "האמת היא שאני עובד כ- Unix System Administrator ואשתי כ- Oracle Database Administrator".
המנהל מבולבל שואל: "מה המשמעות של מה המילים שאמרת?"
האב: "אם אתה לא מבין איך אתה מצפה ממני שאני אסביר את זה לילד?"

נכתב על ידי nina, 3/7/2003 12:32, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, קוראת חדשות, הגיע במייל, חלק מהבלוגספירה
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של akapulko ב-12/7/2003 01:55

אופטימים, אה?

ויי-נט נתנו כותרת אופטימית על הבוקר: מלחמת 1,000 הימים - הסוף?
קודם כל אני שמחה שסוף-סוף נמצא שם למלחמה הארורה הזו. אינתיפאדה 2 נשמע לי כמו שם של סרט לא מוצלח.
דבר שני אני פותחת כאן סוכנות הימורים קטנה: כמה ימים אתם נותנים להפסקת האש הזו? האם יש כאן מישהו שבכנות מאמין שהפסקת האש תחזיק מעמד?
אני נותנת להפסקת האש שבוע. אתם מוזמנים להמר את ההימור שלכם. הזוכה יקבל סופ"ש זוגי בבי"ח אטרקטיבי במרכז הארץ.

יאיר לפיד פרסם ב"ידיעות אחרונות" טור מתבכיין ביותר שעסק בשאלה "מתי ימאס למשה". בטורו (אין לינק כי אין לפיד ברשת) מפרט מר לפיד את כל תחלואי המדינה, ולמה חרא פה. common knowledge לכל מי שחי במדינה הזו חלק מ-1,000 הימים האחרונים. רק מה? הפעם לפיד מאיים: למשה נמאס, והוא רוצה לעזוב. ואני אומרת: למה לאיים? שיעזוב. אם למשה רע, שיקום ויעזוב, רק שיצא מהוורידים של כל מי שבכ"ז נשאר פה (כל אחד מסיבותיו שלו, ואני יכולה להבטיח לכם ששלי אינן ציוניות גרידא), ויפסיק לעשות לנו רע על הנשמה. רע פה גם ככה.
אה, ואם לפיד כבר בקטע של מיחזורים (ע"ע הטור שלו מהשבוע שעבר) הוא מוזמן לכתוב בשבוע הבא מניפסט נרגש תחת הכותרת: "האחרון שעוזב שיכבה את האור", ובו הוא מתאר איך משה ארז מזוודתיו, נתן נשיקה למזוזה ועלה על המטוס לארה"ב.

אופטימי אחרון להיום: הגעתי ל- 10,000.
יש שיאמרו שבהתחשב בוותק שלי זו בושה ועלבון שלא הגעתי לזה לפני חצי שנה. אני רק אומרת תודה לכולכם על שטרחתם להכנס ולקרוא את מה שיש לי לומר, ותודה על כל התגובות הנפלאות.

נכתב על ידי nina, 29/6/2003 13:04, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, מלחמה, קוראת חדשות
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-30/6/2003 07:22

וואי, וואי, איזו פאדיחה...

זו היתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כששמעתי על הרצח בבן-שמן - איזו דרך נוראה זו לגלות שבן הזוג שלך בוגד בך. מילא הבעל של האישה שנפצעה, עוד יכול להתעמת איתה, אבל האישה של הגבר שנרצח צריכה להתמודד עכשיו גם עם האבל על מות הבעל וגם עם הכעס על הבגידה.
למען הזהירות, אני חייבת לציין שהרומן בין השניים הוא בגדר השערה בלבד
(אם כי y-net נתנו לידיעה בנושא כותרת שלא מותירה כל מקום לספק).

"איזו פאדיחה" מס' 2 הוא הסיפור על המרצה הבכיר מבר-אילן שנחשד כי הטריד מינית תלמידות במדרשה ליהדות (לינק לכתבה).
המרצה הזה לימד אותי במדרשה, ואף נכח בחתונה שלי ורקד איתי "מיצווה טאנץ". הוא האדם האחרון עלי אדמות שהייתי חושדת בהטרדה מינית.
לרוב, אני נוטה להאמין שכל מי שמתלוננת על הטרדה מינית דוברת אמת. הקושי הנפשי הכרוך בתלונה כזו, גורם לי להאמין שכמעט ואין סיבה בעולם לבדות כזה סיפור.
הנקודה היא שבמקרה הזה מתעוררים המון סימני שאלה. כמו: למה הבחורות שתקו במשך שנים, ופתאום כולן בבת-אחת נזכרו להתלונן? למה בר-אילן סגרה את הנושא בועדת בדיקה םנימית, שהגיעה לסיפוקה רק לאחר שהחליטה להעיף את המרצה. יש לי איזו תחושה לא נוחה של חיסול חשבונות אקדמי, ורצון להעיף את המרצה הוותיק ממקומו.
מוזר לי שהעניין נסגר מבחינת בר-אילן לאחר העפת המרצה. מוזר לי שלא פרסמו מהי מהות ההטרדה המינית (לא נעים לי להודות, אבל מבחינת בחורה דתית גם מבט ישיר וממושך בעינים נחשב כהטרדה מינית, קל וחומר מגע אקראי בעת מעבר במסדרון, או שיחה בלשון לא צנועה). ובעיקר מוזר לי העיתוי של התלונות. העובדה ששנים לא יצאה אף לא תלונה אחת על הרב, ופתאום התעוררו להן בבת-אחת 6 תלונות שכולן מלפני 8 שנים. סוטה הוא סוטה - הוא פועל במשך שנים, ולא מצמצם את פעילותו לפרק זמן קצר.

ליל הסדר היה זוועה. ארוך, מייגע ומלא דברי תורה מיותרים.
פירוט בהמשך - הילדים שלי פשוט התעוררו עכשיו משנת הצהרים שלהם, והזמן הפרטי שלי הסתיים.
(וסליחה על שגיאות הכתיב, לא הספקתי לעשות הגהה).

נכתב על ידי nina, 18/4/2003 16:19, בקטגוריות חדשות המגזר, קוראת חדשות
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של margi ב-24/4/2003 20:54

טרגדיה בכפר קאסם

אם ושני ילדיה מכפר קאסם נחנקו לאחר שישנו בחדר אטום (הכתבה מוואי-נט).
מעבר לטרגדיה הנוראה הזו, אני תוהה האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? הרי פיקוד העורף טרם הורה לאטום חדרים.

ואם אני כבר עוסקת באקטואליה ובקונספירציות...
אתם מכירים את הידיעות החדשותיות האלה שמתחילות בכותרת קטנה שגורמת לגירוד של אי-נחת בפדחת, ואח"כ גדלות לסיפור חדשותי גדול מסעיר ומרתק?
תמהתני אם זו אחת מהן.

נכתב על ידי nina, 17/3/2003 12:56, בקטגוריות קוראת חדשות
10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-20/3/2003 07:06

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.