היתרונות שבהריון עוד כמה עידכונים קטנים

מוקירי זכרי תבעו במפגיע לשמוע על גבי הבלוג מה שלומי, אז מהשוליים הדרומיים האחרונים שנותרו מחוץ לטווח המלחמה אני מרימה את ראשי ונכנסת לעדכן.

אני בשבוע 31, שזה שבוע אחד מעבר לתאריך שבו ילדתי את בתי הבכורה.

כל הריון שלי מתחלק ל-2: עד לשבוע 30 (+4 ימים) ולאחר השבוע ה-30 (+4 ימים). אני שמחה לדווח שגם הפעם צלחתי את המחסום הפסיכולוגי של שבוע 30, למרות שהפעם זה היה די קשה: בסביבות השבוע ה-28 הופיעו אצלי צירים וקיצור של צוואר הרחם. רופאת הנשים השכיבה אותי לנוח כ-3 שבועות בבית.

לאחר ההלם של השבוע הראשון, שבו כולם הציעו עזרה והתגייסו לשמירה על מנוחתי המוחלטת, הגיעו בני המשפחה למסקנה שהם עשו די ושבשבועיים הנותרים לשמירת ההריון אסתדר לבד. כך שלא ממש יצא לי לנוח, אבל עדיין היה כיף להיות בבית. אם היו לי התלבטויות לגבי עתידי הצפוי כעקרת בית מן המנין לאחר הלידה, הרי ששמירת ההריון הזאת הסירה אותם. כיף להיות עקרת בית! (ואולי זה רק יצר הקינון שתוקף נשים בשליש השלישי להריון???).

בכל אופן, נכון לעכשיו אני בעבודה. יש צירים מדי פעם, אבל צוואר הרחם עדיין סגור, והמונה דופק: שבוע 31 + 5 ימים.

יש יתרונות עצומים למצב של הריון. נכון שכל הזמן כואב לי, נכון שיש לי צירים משתקים מדי פעם, נכון שכבר שכחתי איך נראה החלק התחתון של הגוף שלי, נכון שקשה לי להתלבש (שלא נדבר על גריבת גרביונים!!!), נכון שקשה לי לעמוד על הרגליים יותר מ-10 שניות ונכון שכבר חצי שנה לא ישנתי לילה שלם (נסו אתם להתהפך מצד לצד כשאגן הירכים כואב לכם ושהאפשרות לבצע את ההתהפכות דרך הבטן מבוטלת), אבל יש גם יתרונות לא מבוטלים להריון: גיליתי שלאישה בהריון יש חירות לעשות ולומר כמעט כל מה שבא לה, ולהאשים אח"כ את ההריון בהתנהגותה הלא מקובלת חברתית. לדוגמא, אני יכולה לדבר באופן חופשי ופתוח על צוואר הרחם שלי בחברת גברים זרים לגמרי, והם יהנהנו בהבנה ובסלחנות. אני יכולה להגיע לפדיקוריסטית עם ציפורני רגליים באורך ציפורני נמר ולומר שפשוט לא הצלחתי להגיע לרגלים כדי לגזור אותן, והפדיקוריסטית תביט בי במבט חומל ותציע לי דיל מיוחד של גזירת ציפורני רגליים פלוס מריחת לק ללא פדיקור במחיר מבצע. אני יכולה ללכת לרופאת הנשים עם רגלים שעירות לגמרי, והיא לא תזדעזע בכלל אלא תקבל את הפלומה בהבנה. אני יכולה לצרוח בקולי קולות שאני חייבת פיפי ועכשיו וכולם יחייכו בהבנה ויראו לי באדיבות איפה השירותים. אני יכולה לבכות ולצחוק לחלופין ולטעון אח"כ שאלה ההורמונים של ההריון ואף אחד לא יפקפק בשפיות דעתי. אבל הכי חשוב: אני יכולה לטעון שמתחשק לי לאכול עוגת שמנת 3 שכבות עם תותים טריים שעולה כמו משכורת שנתית של פועל בבנגלדש, ומיד ימצא מישהו (לרוב בעלי) שירוץ לקנות לי את העוגה הזאת ולהאכיל אותי בה. החיים יפים, והם עומדים להגמר בערך עוד פחות מחודשיים. אללי.

השמנתי. כן, אני יודעת שכל אישה בהריון משמינה ושזה מאוד לא פוטוגני לקטר על השמנה בהריון, אבל בהריונות האחרים שלי ההשמנה שלי היתה מינורית, יפה, נסבלת. הפעם אני באמת באמת שמנה. יש לי בטן ע-נ-ק-י-ת. כבר לפני חודש היו כאלה שחשבו שאני אטוטו יולדת. עכשיו הם כבר בטוחים שיש לי תאומים. עוד חודש הם בטח יהמרו על שלישיה. זה נחמד לאכול בלי חשבון (בעיקר עוגות שמנת 3 שכבות עם תותים טריים), אבל המחשבה על היום שאחרי קצת מצמררת. נראה לי שהפעם לא אוכל להתחמק ואצטרך דיאטה.

אחד החברים שלנו גילה לאחרונה את עולם הבלוגים. כולו נלהב, הוא מציע לי מדי פעם לקרוא בלוג זה או אחר. לכי תסבירי לו שאת מיצית את הנושא כבר ממזמן, ושבלוגים מתוחכמים עלאק של הוגי דעות  המאוהבים בעצמם ובפלטפורמה היחודית שנפתחה רק בשביל חשובים שכמותם, כבר לא ממש מעניינים אותך.

בכל אופן באחת הפעמים פלטתי בטעות את העובדה שגם אני מנהלת בלוג. הוא מיד שאל איפה ומה הניק שלי. אמרתי לו שהוא יכול לחלום שאגלה לו, ובכל מקרה הבלוג די מת לאחרונה כי כבר אין לי כח לעדכן. אני בספק אם הוא יגיע לישראבלוג לחפש אותי (הוא בקטע של אתרים קצת יותר מתוחכמים ומלאי סלבס) וגם אם יבוא לפה אני בספק אם ימצא אותי בין אלפי הבלוגים שנשים דתיות מנהלות פה באתר, אבל אם בכ"ז הוא הצליח להגיע לפה, ברוך הבא.

מה שמביא אותי לתהיה מוסרית קטנה:

בשיטוטי באתר דתי מסויים בעל מערכת פורומים תוססת עליתי במקרה על ניק של מכרה, שגולשת בפורום של גרושים וגרושות באתר. מכיוון שגירושיה הכו אותי בתדהמה (ראו פוסט עבר בנושא) קראתי כמה מהודעותיה על מנת לגלות למה בדיוק הם מתגרשים (החלטה שלו. הוא הודיע לה שהוא הפסיק לאהוב אותה וקם ועזב את הבית. כנראה שברקע יש מישהי אחרת). נשבעתי לעצמי שלא אקרא יותר, אבל אני מכורה. כל כמה ימים אני נכנסת לאותו פורום ועוקבת אחרי תהליך הגירושים שלה. פויה, לא יפה.

כן, אני יודעת שיש מלחמה מסביב. סליחה שאני לא כותבת פוסט נוגה בנושא, אבל מאז ומעולם הייתי אגוצנטרית. אני מתפללת לשלומם של כל החיילים. מקווה שהם יצאו משם כמה שיותר מהר. יחד עם את, אני מתקשה למצוא בעצמי רחמים לפלשתינאים. עם טיפש שמקפיד להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה ולשלום. כ"כ ברור שגם אחרי הסיבוב הזה כלום לא ישתנה.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית סבירה שתביא איתה פרנסה טובה ובריאות לכולנו.