פוטנציאל מבוזבז

שואה, גוש קטיף, אמונה, הדחקה וחינוך - סלט של מחשבות
בדיחה יהודית ותיקה טוענת כי את מרבית החגים היהודים ניתן לסכם במשפט: "הם ניסו להרוג אותנו. הם לא הצליחו, עכשיו בואו לאכול" (זה נשמע הרבה יותר מצחיק באנגלית עם מבטא אידי כבד). איכשהו על יום השואה המשפט הזה לא ממש מצליח להתישב. אולי כי שואה ואוכל לא הולכים ביחד (איזה מאכל יכול לסמל את השואה? לחם יבש?? מצד שני אם אנחנו אוכלים מצות במשך שבוע לזכר יציאת מצרים, אז אולי לחם יבש זה לא רעיון כזה גרוע...), אולי כי קשה להגדיר רצח של 6 מיליון יהודים כ"ניסו להרוג אותנו", ואולי בגלל שעדיין אין לנו פרספקטיבה של זמן. אני בטוחה שסבתא שלי לא מוצאת בשואה שום דבר שמצדיק את ההומור השחור שלי. אולי בעד כמה שנים השואה תהפוך לחג יהודי מן המניין.

כשהבת שלי היתה קטנטנה לא ממש הבנתי איך אוכל להסביר לה מהו יום השואה. השואה נתפסה כגדולה מדי מכדי להסביר אותה לילדה תמימה. בינתיים הבת שלי גדלה ומהר מאוד איבדה את התמימות. היא מזהה תמונה של בית חולים בטלויזיה ויודעת מילים כמו: "מחבלים", "פיגוע", "פיצוץ" ו"מת". אני לא זוכרת שבגיל 5 התעסקתי עם מוות (או ידעתי מה זה) כמוה.
אני חושבת שכתבתי על זה גם בשנה שעברה, אבל כשהבת שלי התחילה לספר לי את סיפור פסח, חשבתי לעצמי: במה זה שונה מסיפור השואה? אפשר לדמות את היטלר לפרעה, שניסה להשמיד את העם היהודי באירופה. מי שהיה חזק נשלח לעבוד בפרך, ואת החלשים השמידו.
ההשוואה עזרה לי להסביר את השואה לבת שלי מבלי להיגרר לסיפורי זוועה, אבל התפלאתי שהבת שלי לא עלתה על הבאג בהשוואה הזו: לאן נעלם הנס? הרי היסוד העיקרי בסיפור יציאת מצרים הוא הנס שה' עשה לעמישראל. איפה הנס שנעשה בשואה? אולי גם כאן חסרה פרספקטיבה של זמן, ואולי בעוד מאות שנים יטענו שה' עשה כאן נס גדול, ומנע את השמדת כל העם היהודי (ומיד אח"כ ילכו לאכול את ארוחת החג המבוססת על לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה), אבל כיום כמעט ולא תמצאו מישהו שיראה בעובדה ש"רק" 6 מיליון יהודים הושמדו נס גדול.

בבית הכנסת בו מתפלל הגיס שלי ביקר השבת מתנחל מגוש קטיף. המתנחל הסביר למתפללים כמה חשובה הנוכחות שלו ושל חבריו בגוש. המתנחל הזכיר להם שהשהות של המתנחלים בגוש היא רצון ה', וכי פינוי ישובים זו עבירה חמורה בעיני ה'.
אבא שלי תהה (בצדק) כיצד אותו מתנחל יודע מהו רצון האל. הסאטמרים לדוגמא מפרשים את רצון האל בצורה הפוכה לגמרי מהצורה בה המתנחלים מפרשים אותו. האם הם מאמינים באותו אל או באל שונה? אני טענתי שהבעיה נעוצה בעובדה שעבר המון זמן מאז שהאל נגלה למאמינו, וגם כאשר הוא נגלה למישהו, מיהרו לצלוב את אותו אחד.
השיחה שהתפתחה גרמה לי לתהות עד כמה באמת אבא שלי מאמין בה' ובעיקר עד כמה אני מאמינה. אני חושבת שאם לא הייתי מדחיקה את הנושא, אלא מתעמקת בו, הייתי מגלה שגם אני שייכת לאלה שנשארים דתיים רק מכח האינרציה, ולא מכח האמונה.
קצת קשה לי עם הציניות שלי ועם סימני השאלה לחנך את הבת שלי בהתאם לנדרש בחברה הדתית. יציאות כמו "אמא, נכון שה' הוא האב של כולנו, ואנחנו צריכים לאהוב אותו ולשמוע בקולו", לא מוציאות ממני קריאות התלהבות, אלא תגובה צינית קרירה. אני מודה שההנאה העיקרית שלי מלשמוע את הבן שלי מברך נובעת מהעבודה שהוא משבש את הברכות בצורה חמודה ביותר ("בורא מיני זונות" הא השיבוש האהוב עלי). אני מנסה ליישר קו לפי הסטנדרט כדי לא לבלבל את הילדים שלי, אבל הגננות ממלאות את הראש של הילדים בכל כך הרבה שטויות, שקשה לי לבלוע ולשתוק.

טוב, כהרגלי עשיתי פה סלט שלם בין שלל המחשבות שחצו לי את הראש ביממה האחרונה. מעניין אם מישהו הצליח לעקוב אחר הקו האסוציאטיבי שעבר לי בראש. בחיי שרציתי להאריך ולפרט בנוגע כל אחת מהנקודות שהעלתי, אבל אין לי מספיק תאי מח ערים בכדי לעשות זאת. אני גמורה מעייפות.

נכתב על ידי nina, 17/4/2004 23:56, בקטגוריות מהרהרת, יום השואה
24 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-19/4/2004 22:49

שריפה אחים, שריפה

רמז אפי מקדם:
מוצ"ש שעבר. חבורת נערים ונערות משועממים מחליטים לחגוג את תחילת חופשת הפסח דווקא בגינה שמתחת לבניין שבו אני גרה. על החגיגות עוד הייתי יכולה למחול, אבל כשהם החליטו להדלק מדורה סנטימטרים ספורים ממתקן השעשועים האהוב על ילדי השכונה, החלטתי לגלות אזרחות טובה ולהתקשר למשטרה. מסתבר שכשמחייגים 100, המשטרה באמת עונה. מגניב לאללה.
בכל אופן לקח לי שעה להסביר למוקדן למה לדעתי הדלקת מדורה בגינת משחקים בסמוך למתקני שעשועים מעץ מצדיקה פניה למשטרה. בסוף הוא הבין (או עשה את עצמו מבין). לא ממש עקבתי אחרי המשך הסיפור, כי הייתי עסוקה בנקיונות לפסח, אבל 1/4 שעה לאחר השיחה עם המשטרה המדורה נעלמה. נשארה רק החבורה וגיטרה מעצבנת במיוחד.

האקדח שהונח במערכההראשונה יורה
5:00 לפנות בוקר. הרגע סיימתי להאכיל את מס' 3. הסלולרי של הבעל מצלצל. השותף שלו למשרד על הקו. כל הלילה האזעקה של המשרד ציפצפה. הוא היה במשרד, והכל נרה בסדר. הא לא רואה שומדבר חריג.
6:30 הסלולרי של הבעל שוב מצלצל. אני מפטירה חירחור זעם קל על ההפרעה לשנתי הערבה. על הקו אדון שוטר. המשרד של הבעל נשרף. אני ממלמלת ממעמקי הפוך: "הספקת לסדר את הביטוח לשרפות, לא?" הבעל עונה לא. אני שומעת את משינה שרים לי עמוק בראש: "משהו בחיי הולך להשתנות".

יותר מזל משכל
הצד של השותף נשרף כליל. מכבי האש הספיקו לכבות את השריפה לפני שהיא הגיעה לצד של הבעל. קצת נזקי מים ופיח, מכונת צילום נשרפה לגמרי, המחשב ניזוק, אבל תיקי הלקוחות והמסמכים נשארו שלמים, וזה מה שחשוב.

ביעור חמץ
אם אתם פותחים עסק עצמאי, אל תשכחו את ביטוח השריפות. נכון שהיה יכול להיות יותר גרוע, ונכון שהעיקר שאף אחד לא נפגע, אבל באמת שהיה לי מה לעשת עם ה- 10,000 ש"ח שהבעל צריך להוציא עכשיו על שיקום העסק.

עצות לאישה אחרי לידה:
1. זה לא שומן, אלה רק שרירים רפויים.
2. הסטטיסטיקה קובעת שנדרשים לפחות 10 שנים כדי להעלים את השרירים האלה. את יכולה להרגע, נשארו לך עוד 9 שנים ו- 10 חודשים.
3. הסיבה שהג'ינס שלבשת לפני ההריון לא עולה עליך עכשיו אינה השמנה. ידוע כל שג'ינס שלא נלבש במשך 1/2 שנה מתכווץ משמעותית.
4. את חייבת לאכול הרבה. את מניקה. גם אם את לא מניקה, הטבע התכוון שבשלב הזה תניקי, ולכן הגוף יותר רעב.
5. עייפות גורמת להשמנה: את עיפה> אין לך כח לבשל> את אוכלת את מה שיש בבית> בבית יש רק שוקולד.
6. התמכרות לשוקולד היא התמכרות ידועה. הסביבה חיבת לגלות אמפטיה, ולא לתהות מתי תתחילי דיאטה
7. זה הזמן לקנות מחטב.

נכתב על ידי nina, 7/4/2004 00:32, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, הריון ולידה
10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של חיפושינה ב-14/4/2004 23:22

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.