פוסט קצר ליום השואה

"אמא, נכון שזה נראה כמו גטו?"

(מס' 1 מצביעה על גדר תיל שמקיפה נהר פסטורלי אי שם ברומניה)

אני חושבת שבני הדור השני יכולים להיות רגועים. הם הצליחו להדביק בתסמונת שלהם לא רק את בני הדור השלישי, אלא גם את בני הדור הרביעי.    

נסיעה בת 5 שעות באוטובוס המטלטל על כבישיה האיומים של רומניה.

בשל חשש לפיספוס הטיסה חזרה לישראל, האוטובוס לא עצר אפילו להפסקת פיפי אחת.

5 שעות באוטובוס דחוס הנוסע בנוף אירופאי מדהים. השתיה התחילה להגמר, הממתקים התחילו להגמר, הפירות התחילו להגמר, אנשים הזיעו והשלפוחית הציקה. אילמלא ה-DVD הנייד על ברכי הילדים שלי, זה היה מרגיש ממש שואה.  

"חמודי תוריד את הקסקט של סבא מהראש שלך. אתה נראה ממש כמו הילד ההוא מהגטו"

אם את לא יודעת לרכל, אל תרכלי

ככה הודעתי בכעס להוד מעלתה, כששוב פידחה אותי קבל עם ושכנה, כשפלטה בקול רם מדי מאחורי גבה של השכנה איזה קיטור עסיסי שקיטרתי עליה לפני כמה ימים.

"תביני" הרצתי לילדה "יש כמה כללים שצריך לציית להם אם את רוצה לרכל. אם את לא מכירה את הכללים האלה, ואם את לא מצייתת להם, עדיף שלא תרכלי!"

אחחחחח... אם רק הייתי חכמה ליישם את מה שפי אמר, הייתי חוסכת לעצמי מגה פאדיחה.

לאילנה, שעובדת בחדר שצמוד לחדרי יש מאהב. אני לא יודעת את זה בוודאות, אבל כל הראיות מראות שהבחור החביב והנחמד שמבקר אותה בתדירות גבוהה למדי ומתלחשש איתה שעות בטלפון ובמשרד, הוא לא ידיד אפלטוני, אלא קצת מעבר לזה.

כמעט בכל יום ראשון אילנה מביא שאריות מהאוכל שהכינה בשבת, והמאהב בא כדי לאכול. הביקור אורך כמעט שעתיים, במהלכן הם אוכלים, מצחקקים בקול, מדברים עוד יותר בקול, ובעיקר מפריעים לי להתרכז בעבודה.

בשלב מסויים הביקורים הכמעט שבועיים האלה הפכו לבדיחה. בכל פעם שהמאהב מגיע אני מרימה טלפון לענבל העובדת בחדר סמוך (או שהיא מרימה טלפון אלי) ושתינו מסתלבטות על הביקור השבועי.

באחד מימי ראשון ענבל לא הגיעה לעבודה. כשהמאהב בא לבקר, הרגשתי צורך דחוף ליידע את ענבל אודות הביקור, והחלטתי לשלוח לה סמ"ס. רק מה? מרוב עיפות וטימטום, במקום לשלוח את הסמ"ס המרכל לענבל, שלחתי אותו לאילנה...

אני חושבת שכל אדם בוגר (בנפשו לפחות) יודע שהעולם לא מתחלק לשחור לבן, אלא הוא בעיקר אפור. אנשים אוהבים לקטלג את האחרים בתוויות של "אדם טוב" - "אדם רע", אבל אין אדם שהוא כולו טוב או אדם שהוא כולו רע (למעט כמה יוצאים מן הכלל).

לדוגמא, כמה ימים לאחר תקרית הסמ"ס (דלעיל) אילנה טרחה להשמיע לדיצה בקולי קולות את דעתה על אנשים רעים שאין להם חיים, ולכן הם מרכלים על אחרים. מצד אחד, היא צודקת. יצאתי באמת יצור מרושע ורכלן. מצד שני, מאז התקרית, המאהב לא נצפה בשטח המשרד ואילנה התחילה לחזק (פומבית לפחות) את מערכת יחסיה עם בעלה. כך, שהמעשה המרושע שלי אולי הציל את נישואיה של אילנה או לפחות דחה את קיצם. אם כך, אני לא יצור כזה רע אחרי הכל.

אם נניח לרגע בצד את נסיונותי לנקות את המצפון, אני חושבת שהלקח העיקרי שאני צריכה לקחת לעצמי מכל התקרית הזו הוא: להפסיק לרכל!

אם מישהו מכם חושב שזה הלקח שאכן יישמתי, הוא טועה לחלוטין. מה שעשיתי בפועל היה לשנן לעצמי שוב ושוב את הכללים לרכילות נכונה, ולקבל החלטה עקרונית שלא לרכל יותר בסמ"סים לעולם!

לטובת הקוראים, קבלו את הכללים לרכילות נכונה:

1. כשאתה מרכל על מישהו, אל תשים יד על הפה שלך.

2. אל תצביע על נשוא הריכול. קבע מבטך בצד הנגדי למקום מושבו של נשוא הריכול ותכוון במילים את בן שיחך לאתר מיהו נשוא הריכול (הבחורה עם החולצה הלבנה הצמודה, שיושבת בשעה 3 שלך).

3. כשאתה יוצא מבית, המתן עד שתתרחק מרחק של 100 צעדים לפחות מגדר הבית, לפני שתתחיל לרכל על המארחים.

4. כשאתה נפרד מאדם ברחוב, הבט היטב מעבר לכתפך. רק ברגע שאותו אדם נעלם באופק, אתה יכול לרכל עליו. ורצוי שתעשה את זה בשקט, כי יתכן שקרוב משפחתו מסתובב באזור.

5. על תרכל עם אנשים שזרים לך. אתה לא יכול לדעת מה מידת קרבתם לנשוא הריכול.

6. אל תשלח ריכולים בסמ"ס או במייל. ריכולים צריכים להעשות פנים אל פנים, כשאתה רואה עם מי אתה מדבר ובודק מי יכול להקשיב מסביב.

אתם מוזמנים להוסיף כללים ששכחתי.

חג פסח (כשר) ושמח לכולם

אל תאכלו יותר מ-4 מצות ביום, זה עושה כאבי בטן.