כשאתה נכנס לשוק העבודה, אתה מגלה פתאום שאנשים מעריכים את עצמם בטירוף. מילא זה שצניעות עצמית היא מושג שאסור שיהיה קיים אצל מחפשי עבודה, אבל עושה רושם שגם המודעות העצמית נעלמה לחלק ממחפשי העבודה. לאנשים כנים, כמוני (אמממ.... האם גם אני נדבקתי במחלת ה"החמא לעצמך כמה שיותר"?), מאוד קשה לשרוד את שוק חיפושי העבודה, כי אני לא מסוגלת לשבת מול מראיינת (איך תמיד נשים הן המראיינות במכוני המיון?) ולספר לה כמה אני ביצועיסית, מניעה תהליכים, מניעה עובדים, בעלת יוזמה וחריצות אין קץ, כשבקושי את הילדים שלי בבית אני מצליחה להניע לסדר את הבלגן שלהם. אני לא טובה בניהול. לא טובה בלהניע תהליכים. לא אוהבת ליזום. אבל תנו לי לעשות משימה, ואני אהפוך עולמות כדי לבצע אותה. חייבת להיות איזו עבודה שתתאים לי, ושלא תחפש כישורי ניהול. היום אפילו למשרת "זאת שעונה לטלפונים ושכחנו איך קוראים לה" מחפשים כישורי ניהול. מדינה של מנהלים נהיינו. אולי בגלל זה אנחנו נראים ככה, כי כולם מנהלים ואף אחד לא עובד.
יש משהו ממכר בלשבת בבית. בהתחלה את מרגישה לא נעים. בכל זאת, כולם קמים לעבודה, ורק את עדיין במיטה. אבל לאט לאט בלי שתשימי לב, יש לך כבר שיגרה: קמה בבוקר, מעירה את הילדים, מכינה סנדוויצים, מתלבשת, מזרזת אותם החוצה (כאילו שיש לך משהו באמת חשוב לעשות), מפזרת אותם למוסדות הלימוד, חוזרת הביתה, שותה קפה (שוקו במקרה שלי), מדליקה את המחשב, גולשת באינטרנט. קצת כביסה, קצת סדר ונקיון, ואז ב-12 מתחילה להכין ארוחת צהרים, ב-13:30 אוספת אחד מהגן, נותנת לו לאכול. ב-15:00 מגיעים עוד שניים, נותנת להם לאכול. ב-16:00 באה האחרונה, ומתחילה לבלגן את הבית. אחה"צ יש חוגים, חברים של הילדים, גינה עם פצצת האנרגיה הקטנה (בת שנה ורבע, כפרה עליה), ארוחת ערב, מקלחות, "יאללה תלכו לישון", ואז אני קורסת מול הבעל ופולטת: "איזה יום מתיש". ה"איזה יום מתיש" הזה בא בעיקר כדי לשכנע את עצמי שעשיתי משהו במהלך היום, ושמאוד קשה לעבוד עם 4 ילדים, למרות שיש נשים שעושות את זה בהצלחה יתרה.
כ"כ טוב לי בבית, שלא בא לי לחפש עבודה. אני מורחת את זה במילים יפות כמו: "משקיעה בעצמי", "בוחנת אופציות", "שוקלת את דרכי", "שוקלת הסבה מקצועית", "שוקלת שינוי תחום ואולי אפילו לימודים אקדמאיים", אבל בפועל הדבר היחיד שאני שוקלת זה, איך אפשר להרוויח כסף מלשבת בבית.
"עבודה מהבית" - שתי מילות קסם, שברגע שתאמרו אותן לאמהות עובדות, העיניים שלהן יתחילו להצטעף והן תפטרנה: "אההההההההההה" עורג כזה. יקירותי, "עבודה מהבית" זה קוד ל: "בא לי פראיירית שתעבוד מלא שעות תמורת פחות משכר מינימום". את אחראית על הזכויות הסוציאליות של עצמך, את אחראית על הזמן של עצמך, את מקבלת דד ליינים מטורפים, שכדי לעמוד בהם את צריכה לעבוד מסביב לשעון (גם אז הזמן לא מספיק), ובסופו של החודש את שולחת חשבונית עבה על סך 2800 ש"ח.
אז נכון שכיף לעבוד עם טרנינג ונעלי בית. ונכון שאני יכולה לתלות כביסה תוך כדי. ונכון שאם ילד חולה, אני יכולה להגיע למשפחתון תוך 10 דקות (ותמיד היא נהיית חולה, כשאני עם הדד ליין הכי מטורף בעולם, ויש עוד מלא עבודה להספיק).ואבל תאמינו לי שלא כיף לעבוד עד 2 לפנות בוקר, לא כיף לפספס 4 פרקים של האנטומיה של גריי, כי חייבים לסיים משהו דחוף ולשלוח במייל, והכי לא כיף לעבוד כשבת השנה ורבע (הידועה בכינוייה: "מס' 4") יושבת לך על הברכיים, ומתעקשת להוציא ממקומו את מקש הרווח (הצליחה, הפרצופלוחה הקטנה!).
אבל מה? הורות זה כיף. מישהי מפה (לא מגלה מי) אמרה לי פעם שיש המון בלוגים על כמה קשה להיות אמא, אבל מעט מאוד בלוגים על כמה שהורות זה כיף. הבטחתי לה שאכתוב כמה זה כיף, אבל אז חשבתי ביני לבין עצמי, והגעתי למסקנה שאחד הדברים הכי משעממים ביקום זה לקרוא אמא שמשתפכת על הילדים שלה. הרבה יותר כיף לקרוא אמא שעושה חשבון נפש עם עצמה, ועם הילדים שלה ועם כל העולם. בלוג מעניין הוא בלוג שעוסק בקונפליקט ולא בקיטש.
אז אני לא אספר לכם כמה זה כיף לגדל ילדה מהממת בת שנה ורבע; כמה זה כיף לראות אותה גדלה ולומדת כל יום משהו חדש; כמה זה הורס מצחוק לשאול אותה: "איפה קוקיות?" ולראות שהיא מצביעה על השערות שלה, או לשאול אותה: "איפה עיניים?" ולראות אותה ממצמצת במשך דקה שלמה בעיניים. אושר גדול! באמת! אז נכון שבתמורה אני צריכה לקום באמצע הלילה ולגלות למה היא בוכה, ונכון שהבית שלי נראה כל ערב כאילו עבר סופת טורנדו, ונכון שהחיים המקצועיים שלי בקרקעית, אבל לא הייתי משנה דבר.
(אופס, יצא לי פוסט אופיטמי. החיים בבית מיטיבים איתי. אגב, עדיין מישהו קורא פה?)
