תחל שנה וברכותיה

התחלת שנה חדשה בדר"כ ממלאת את האנשים בהררי אופטימיות. לרוב, האופטימיות בהחלט לא מוצדקת.

תחילת השנה תופסת אותי הפעם בנקודת מפנה מאוד משמעותית בחיי. אני מתנדנדת בין הצהרות אופטימיות (נדירות מבחינתי) לבין יאוש פסימי עמוק.

כצפוי, אני ומקום העבודה שלי עומדים על סף פרידה. אני מניחה שזו קלישאה שחוקה, אבל פיטורים מאוד דומים לגירושין. גם אם מדובר בפיטורים ידידותיים, עדיין יש כעס ומשקעים. ידעתי שאפוטר בתום חופשת הלידה, ואף חיכיתי לזה (כי זה חסך ממני את הצורך להתפטר בעצמי), ובכ"ז כשזה הגיע, מצאתי את עצמי כועסת וממורמרת (ומירמור כידוע עושה רע לעור הפנים). אני מנסה לנהל את הליך הפיטורים שלי בצורה ידידותית וטובה ככל האפשר, כי מקום העבודה שלי הוא כזה שכדאי לשמור איתו על קשרים טובים וכדאי לגמור איתו בטוב, ועדיין יש רגעים בהם האופי הפולני שלי גובר עלי, ואני מקטרת על כך שלאחר 10 שנות עבודה מאומצות, שכחו ממני וזרקו אותי לשבת לבד בחושך בפינה. אפילו מייל שנה טובה לא טרחו לשלוח לי.

עומדת בפני האפשרות הנפלאה לבנות את עצמי מחדש, למצוא עבודה שאני אוהבת, לממש את הפטנציאל שלי. למרות ההזדמנות, למרות רוח גבית חזקה מהבעל, עדיין אין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת איך אני רוצה שהעתיד שלי יראה. זה מאוד מתסכל כי בקצב הזה אני אפספס גם את ההזדמנות הזאת ושוב אמצא את עצמי מתפשרת על עבודה רק כדי להתפרנס או להעסיק את עצמי.

בשלב מסויים השתעשעתי אפילו ברעיון להיות עקרת בית. בעלי די נחרד והביע עמדה נחרצת נגד. אבל מה שבעיקר שיכנע אותי לוותר על הרעיון, היתה העובדה שמדובר בעבודה פיזית די קשה וסיזיפית שזוכה לאפס הערכה וכבוד. עקרת בית נחשבת לבטטה עצלנית שכל היום יושבת בבית ולא עושה כלום. הזמן שלה נחשב לדבר שאין להתחשב בו ולדבר שיש לרתום לטובת הכלל. כשצריך מתנדב לעבודה כלשהי, כולם יסתכלו על עקרת הבית, כי במילא היא יושבת בבית ולא עושה כלום. כשצריך לקבוע פגישה אף אחד לא ישאל את עקרת הבית אם היא פנויה או לא, כי ברור שלא תהיה לה שום בעיה לדחות את הספונג'ה בכמה שעות ולהתאים את עצמה לאנשים העסוקים. הייתי בימי חיי בכמה אסיפות הורים בגנים ובביה"ס ומעולם לא הרגשתי כה חסרת חשיבות וחסרת זכות להביע דעה, כמו שהרגשתי באסיפות ההורים בהן השתתפתי השנה כעקרת בית. ברגע שאנשים שומעים שכרגע אתה לא עובד אלא יושב בבית, מיד עולה על פניהם מבט שנע בין קנאה מסווית לבוז ושיעמום: "אנחנו משוחחים עכשין על שוק המניות, אז סליחה שהשיחה מורכבת מדי בשבילך, חכה שניה בצד ואל תפריע, כשנגיע להשוואה בין חומרי ניקוי ואבקות כביסה נשמח לצרף אותך שוב לשיחה". אם אני רוצה להשאר עם שרידי הערכה עצמית וכבוד עצמי, אני בהחלט חייבת למצוא לעצמי עבודה כמה שיותר מהר.

קצת הזנחתי את הבלוג הזה לאחרונה. אני עדיין המומה שיש אנשים שמציצים לפה מדי פעם, גם אם חלק ממילות החיפוש שהביאו אותם לבלוג הזה נשגבות מבינתי ("דתיות חשופות חזה"??? באמת??? / "האם מותר להכנס לפאב בהריון"? איך בדיוק מנוע החיפוש של גוגל הגיע אלי עם בקשת החיפוש הזאת ומה בדיוק לא ברור לבחורה ההרה שהיתה צריכה לשאול בנושא. אלכוהול לא טוב לתינוק, כך שאם בא לך להכנס לפאב כדי לשתות מיץ תפוזים, שיהיה לך בכיף, זאת כמובן בהנחה שתמצאי פאב ללא עישון. בהצלחה).

כבר היו כמה פעמים בהם מצאתי את עצמי מנסחת בראש פוסטים שווים במיוחד, אבל חצי דקה אחרי שיצאתי מהמקלחת שכחתי מה בדיוק רציתי לומר ואיזה משפט פתיחה הורס היה לי.

הצצתי היום בעיקר כדי לעדכן, כדי לאחל לכל מי שנשאר פה בסביבה שנה טובה ומוצלחת, וגם כדי לגלות האם מאמציו של חבר הצליחו והוא מצא את דרכו לבלוג הנידח הזה בין ים הבלוגים המציף את ישראל.

שנה טובה לכל באי הבלוג. שנת בריאות ואושר. שנת הצלחה ושיגשוג. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.