"לכי תדעי איפה התחת של הדבורה היה קודם"

זה כנראה היה קו המחשבה שהנחה את הרופא שלי, כששלח אותי לעשות זריקת טטנוס אחרי שחטפתי (בכשרון לא מבוטל) עקיצת דבורה ביד. כולה נעקצתי על ידי דבורה. זה לא ששופדתי על ברזל חלוד. לא יודעת למה הוא החליט להתעלל בי עם זריקת טטנוס.

הפעם האחרונה בה קיבלתי זריקת טטנוס היתה בכיתה ג', אחרי שדרכתי על מסמר חלוד. זאת גם היתה הפעם האחרונה בה נדקרתי על ידי דבורה (ובאופן לא מפתיע בכלל גם הדבורה עקצה אותי בכף הרגל - זה מה שקורה כשגרים במושב והולכים יחפים). העובדה שאני מצליחה לזכור בחדות יחסית שני אירועים שקרו לפני כמעט 30 שנה מטרידה אותי מאוד. מאז חגגתי יומולדת 36 אני מנסה להדחיק את העובדה שיומולדת 40 נמצא ממש מעבר לפינה. לגלות שהצלחתי לזכור משהו שקרה לפני 30 שנה, זה גורם לי להרגיש הכי בת 40 שאפשר.

מצד שני, זכרון טוב הוא ברכה. רובנו מתייחסים בקלות לעובדה שאנחנו זוכרים דברים, טוב, למעט אולי נשים בהריון ולאחר לידה, הן מעריכות מאוד יכולת זכרון טובה. וזאת בדיוק הנקודה: אני מצליחה לזכור היטב מה שקרה לפני 30 שנה, אבל לא מצליחה לזכור איפה לעזאזל שמתי את ה...נו... איך קוראים לדבר הזה שפותחים איתו את הבית? יכולת השיחה שלי מדרדרת, כי לאף אחד אין סבלנות לשמוע אישה עיפה מגמגמת שמנסה להזכר מה בדיוק היא רצתה לומר. אני מתחילה להרגיש כמו חמי. גם הוא זוכה למבטי חוסר סבלנות וחיוכים עלאק סבלניים השמורים רק לילדים בני 5 שרק עכשיו למדו להצטרף לשיחה של גדולים.

אלצהיימר היא מחלה אכזרית. טוב מותי מסרטן ממותי מאלצהיימר. אלצהיימר הורגת את האדם הרבה לפני שהוא מת. מה נשאר מאדם בלי זכרון? כלום. קליפה ריקה מתוכן. האדם נראה אותו אדם שאהבת והכרת, אבל בפועל האדם הזה נעלם ממזמן.

אנחנו עושים המון דברים עבור הילדים. רובם נעשים לא מתוך הנאה אישית שלנו, אלא "כדי שיהיה לילדים זכרון טוב". מה שווה כל זה, אם בסופו של דבר מה שהילדים שלי יזכרו ממני זה שלא ידעתי איך קוראים לי ולא ידעתי איך קוראים להם?