החוק לביטול שקיות הניילון: הירוקים נגד הסביבה / מוטי היינריך

 
המשרד להגנת הסביבה מגבש הצעת חוק שתאסור על ייצור, יבוא ושיווק של שקיות פלסטיק. במקומן נאלץ להשתמש בשקיות נייר שנקבל בסופר, או בסלי קניה רב-פעמיים. הנימוק לחוק הוא כמובן הצורך בשמירת הסביבה מהשפעתן הרעה של שקיות הניילון העשויות מחומר בלתי-מתכלה.
 
למה נטפלים לשקיות הניילון?
 
שלושה נימוקים עיקריים מוזכרים בקרב נגד שקיות הניילון: השקיות שמתנופפות ברוח פוגעות במראה האסטטי של הטבע, השקיות שנקברות באתרי האשפה יישארו שם לאלפי שנים כי הן לא-מתכלות, בניגוד לנייר, לדוגמה, שנרקב ומתפרק בקרקע. הנימוק הסוחף השלישי, טוב נגד מגוון מוצרים שמקלים על חיינו: פלסטיק מייצרים מנפט שאו-טו-טו עומד לאזול בעולם. לכן, צו האופנה במערב הוא מלחמה בכל מוצר שצורך נפט.
 
השקיות, כגורם מזהם אסטטית, לא שונות מכל גורם זיהום אסטטי אחר. כאשר אנו הולכים ברחוב, מטיילים בשדה, או שוכבים על שפת הים אין זה משנה אם הישראלי המכוער משליך פחית קולה, בקבוק בירה, או את העיתון של יום שישי. למה להיטפל דווקא לשקיות הניילון בהקשר זה? האזרח השוויצרי לא מזהם כך. כדאי לירוקים האמיתיים (כמוני) לתרום לקרן שתממן תשדירי שירות שיוקיעו את מזהמי הרכוש הציבורי. זה יעזור, כפי שעזר לפני עשרות שנים הקמפיין להגנת פרחי בר, עוד בטרם נולדה הדת הירוקה.
 
את השקיות שקוברים במטמנות האשפה אנחנו לא רואים, הן לא מפריעות חזותית לאיש, ומצטרפות למאות חומרים ומוצרים אחרים שלא מתכלים. מנוחתם עדן. אולי בעתיד, מתישהו, יהיה כדאי למחזר פסולת מאתרי אשפה אלה. עד אז, כל עוד המיחזור אינו כלכלי – כל כפייה של מיחזור באמצעות חוקים או סבסוד ממשלתי רק פוגעת ברווחתנו הכלכלית. אם מיחזור אינו כדאי כלכלית הרי שהתהליך צורך יותר אנרגיה ומשאבים אחרים מאשר תהליך הייצור המקורי של מוצר חדש. מיחזור שהוא כדאי כלכלית אינו דורש "עידוד": עליית מחיר הברזל גרמה להיעלמות של גרוטאות הברזל מצידי הדרכים בישראל. לא היה צורך בחוק למיחזור גרוטאות.
 
ובאשר לנפט שהירוקים מודאגים מסופו הקרב (לדעתם): אם אתם צודקים, אז כדאי לכם לעודד את השימוש בנפט... כך יחוסל מהר יותר הגורם שלדעתכם מחמם את כדור הארץ... ואם תעודדו חזק יותר את השימוש בנפט, הרי שמחירו יעלה ותגדל הכדאיות לחפש תחליפים.
 
הניילון מזיק פחות לסביבה מנייר
 
הבה נניח שהירוקים צודקים בכל טיעוניהם המופרכים נגד שקיות הפלסטיק. גם אז קיימת בעיה רצינית: שקיות הניילון הן אמצעי האחסון הזול ביותר, היעיל והנוח ביותר לאזרח. כל תחליף אחר יקר יותר (ולכן הן מועדפות כיום). החלפת השקיות בשקי נייר תתרום לחיסול יערות הגשם הירוקים בברזיל, שהרי נייר מיוצר כידוע מעץ. תהליך ייצור הנייר צורך יותר אנרגיה מאשר ייצור ניילון: את העץ צריך לכרות, להוביל למרחקים, לנסר, לחתוך, לעבד, להוסיף חומרי דבק, צבע וחום. שקיות הנייר תופסות נפח הובלה גדול יותר, לכן מבוזבז יותר דלק בהובלתן. גם נפח האשפה שנוצרת משקיות נייר גדול פי כמה מאשר הניילון הדק. צריך יותר משאיות אשפה ויותר אתרים להטמנת אשפה. מסיבה זו שקיות הניילון זולות יותר. בקיצור, הירוקים גורמים לנזק סביבתי לכדור הארץ יותר מאשר גורמות לכאורה שקיות הניילון. אבל הירוק באופנה בכל העולם, וצובר כוח פוליטי וכלכלי אדיר. לכן, אין פלא שגם השר גדעון עזרא נתקף בחרדה מאימתם וממהר לחקות פוליטיקאים במערב שמזמן כבר נכנעו לכוהני הדת הירוקה. 
 
עודף חקיקה מזיק לאזרח
 
המילה "חוק" נתפסת בציבור כמילה נרדפת לסדר, ארגון, יושר, אידיליה. אם הכול יתנהל "כחוק" ישררו שקט ושלווה – גן עדן לאזרח. זו הסיבה שפוליטיקאים אוהבים חוקים, וכל המרבה לחוקק הרי זה משובח. טעות יסודית וגדולה. ככל שמדינה מרבה בחוקים שמכתיבים לפרט את אורח חייו נפגעת רווחת האזרח, רמת החיים ואיכותם יורדת ואפילו אורך החיים. מקריאת ההיסטוריה הרחוקה והקרובה ניתן להיווכח שכל המשטרים שניסו לכפות אורחות חיים (ל"הסדיר") את חיי אזרחיהם באמצעות אלפי חוקים נחלו כישלון חרוץ: החל מגרמניה הנאצית, ועד לשלטון הקומוניסטי בסין, ברוסיה וגרורותיה. ולהיפך: ככל שמתמעטים החוקים במדינה וככל שמתמעטת מעורבות השלטון בחיי האזרח – גדל השגשוג במדינה.       
 
"העבריינים" החדשים
 
אני מצהיר בזאת שאין לי כל כוונה להסתובב כל היום עם סל קניות מנצרים, אפילו אם הוא מתקפל, רק בגלל שאולי אעבור ליד המיני מרקט ואזדקק לחלב וללחם. אני גם לא מתכונן לקחת בסופר שקית נייר קריעה ובלתי נוחה בעליל ולעבוד קשה יותר. אני מסוגל להרים, לכל היותר, שתי שקיות נייר מסורבלות לעומת עשר שקיות ניילון גמישות בפעם אחת.
 
דמיינו לעצמכם מודעה ברחוב: "למכירה 100 שקיות ניילון משומשות במצב טוב..." או אולי ידיעה בעיתון: "שלושה צעירים נעצרו אמש ליד קניון איילון באשמה של מכירה בלתי חוקית של שקיות ניילון... המשטרה ביקשה את הארכת מעצרם על רקע החשד שהם חלק מרשת להברחת שקיות ניילון מסין".
 
אני שם מבטחי בקומבינות הישראליות שיכשילו את החוק המטופש. אצטרף בשמחה לעברייני שקיות הניילון. אתמוך בישראלים שיבריחו חבילות ניילון כאשר הם חוזרים מטורקיה. אני ממליץ לכל מוקירי לקנות כבר מחר, בדרום תל אביב, אלפי שקיות ניילון במחיר מצחיק ולאגור אותן. הרווח יהיה כפול: הם יוכלו לצחוק על ה"צפוניים" כל הדרך מהקניון הביתה ומי יודע... אולי מחיר השקיות בשוק השחור, אחרי שייצורן ייאסר, ירקיע שחקים... רווח בטוח.
 
מוטי היינריך בעל האתר "קו ישר" – למה כמעט הכול עקום ואיך אפשר אחרת.

לא להפקת חשמל מהשמש

אל גור, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, הלוחם ב"התחממות הגלובלית" תהה השבוע בביקורו בישראל "איך זה שבישראל ארץ השמש, אין שימוש באנרגיה סולארית"? (כותרת ראשית של גלובס 21.5.08). הפקת חשמל מאנרגיה סולארית בטכנולוגיות הקיימות אינה משתלמת, אפילו במחירו הנוכחי של הנפט. כל תחנות הכוח הסולאריות ה"גדולות" בעולם (בעיקר בקליפורניה) מסובסדות בכפיה על ידי משלמי המיסים. אף יזם לא ישקיע אגורה אם לא תובטח לו מראש השתתפותה של גב' כהן מחדרה ב"מיזם".

מידי פעם אנחנו מתבשרים על חברה כלשהי בעולם שהתקינה משטחי קליטה סולאריים על גג בניין המשרדים וכך מופק חשמל שמכסה אחוזים ספורים מצריכת החשמל השוטפת. בדיקה נוספת תחשוף שה"עסק" התאפשר בזכות מענק של רשות ממשלתית כלשהי. היוזמה מאפשרת לחברה להניף את דגל "התקינות הירוקה". אין בעיה להיות "ירוק" כאשר מישהו אחר משלם את המחיר. היקף הסבסוד הממשלתי (מיליארדי דולרים במענקים וזיכויי מס, בעיקר בארצות הברית) מסביר את ה"גידול" בשוק האנרגיה הסולארית. ביום בו אנרגיה סולארית תהיה כדאית באמת, היא תיושם על ידי המגזר העסקי, ללא טובות של פוליטיקאים על חשבוננו. הפקת חשמל מהשמש מגדילה את צריכת האנרגיה ובזבוז חמרי הגלם

בניית מתקן סולארי הוא תהליך תעשייתי לכל דבר. צריך חומרי גלם, צריך לייצר את המתכת, הפלסטיק, הסיליקון. צריך לעבד אותם במפעלים תעשייתיים, יש עבודת הרכבה, הובלה, בנייה, דלק, חשמל ותחזוקה. כל אלה משתקפים בעלות הסופית. מנגנון המחירים עוזר לנו להעריך את כל הגורמים שמעורבים בייצור רגיל של חשמל מול אותם הגורמים שמעורבים בתהליך ייצור חשמל מהשמש. גורמים אלה שמתורגמים לכסף מוכיחים שהפקת חשמל מהשמש יקרה בהרבה. כלומר, צרכנו בתהליך יותר אנרגיה, יותר חומרי גלם, יותר שכר עבודה. יותר מכל משאב. ירוקים, אינטלקטואלים מהאקדמיה ופוליטיקאים לא מתעניינים במחירים (זה עניין לקפיטליסטים...). כתוצאה, כפיית שימוש באנרגיה חלופית גורמת ברוב המקרים לבזבוז משאבים יותר מאלה שנחסכים. אין בכך שום דבר "ירוק". רק קצהו של התהליך "ירוק". אם מתעלמים מעלויות אפשר לזקק זהב אפילו ממי הים (במי ים יש אחוז אפסי של זהב). אם צריך "לתמוך" באנרגיה סולארית סימן שהיא אינה חוסכת משאבים, אלא מזיקה. ה"רווח" אמור להיות "הצלת כדור הארץ" מהתחממות. ספק גדול. קרוב לודאי שבעתיד תימצא הדרך להפקת אנרגיה זולה יותר. קשה לנחש התפתחויות טכנולוגיות. במאה ה-19 לא חזו את המצאת המכונית או הטלפון. לפני עשרים שנה לא חזינו את רשת האינטרנט, אפילו ביל גייטס פיספס. מדע אינו דמוקרטיה הפיכת נושאים מדעיים וטכנולוגים לאג'נדה פוליטית גורמת לעיוות עקרונות מדעיים והסטה כפויה של משאבים כלכליים משיקולים של "תקינות פוליטית". משאבים אלה (כסף, מדענים, מהנדסים, תשתיות) חסרים במקומות אחרים, בהם יכלו להניב תועלת גדולה יותר. ההיסטוריה מלאה בהחלטות פוליטיות שראשיתן לכאורה בכוונה טובה, אך תוצאותיהן הרות אסון. פוליטיקאי לא מתעניין ב"אמת המדעית", הוא צריך להבטיח לעצמו את הקדנציה הבאה ואם צריך לשם כך להפוך ל"ירוק" הוא ייזום חוקים שיוכיחו עד כמה הוא שינה את צבעו. אסון מסוג זה מתרחש בעצם ימים אלה בכפיית השימוש באתנול במכוניות, למרות אי כדאיות כלכלית. שטחי ענק הפכו בזכות סובסידיות לשדות תירס וקנה הסוכר, מהם מפיקים אתנול. זאת, במקום גידול חיטה, אורז ומרעה לבקר. התוצאות לא אחרו לבוא: מחירי המזון הבסיסי זינקו כתגובה להקטנת ההיצע.

לא צריך את אל גור כדי לעודד חיסכון באנרגיה. אם מחיר הנפט יעלה לרמה מסוימת, השוק והיזמים כבר ידאגו לתחליפים. אולי יש לירוקים חזון של "הקדמת תרופה למכה" – היום בו ייגמרו חומרי הגלם על כדור הארץ? מנגנון המחירים ייטיב לעשות זאת. חומר גלם שיהפוך לנדיר, מחירו יעלה בהדרגה והשוק יגרום לחיסכון ולאיתור תחליפים. הירוקים מקדימים את הסבל העתידי שעלול להיגרם ממחסור שייווצר (שכלל אינו ודאי) כבר להיום. סגפנות מוקדמת ומיותרת. ספקות יותר מ- 400 מדענים בעולם הביעו ספק בתיאוריה הנפוצה בדבר התחממות כדור הארץ הנגרמת על ידי פעילות אנושית. התחממות, אם הייתה, במאתיים השנים האחרונות קשה למדידה. כדור הארץ ידע התחממות והתקררות בעבר בשיעורים קיצוניים (5 עד 10 מעלות) אך החיים המשיכו לשגשג. מזג האוויר משתנה טבעית ואין בכך חידוש. סנטור אינהופה מהוועדה לאיכות הסביבה של סנאט ארה"ב הרכיב רשימה מרשימה של אותם 400 המדענים, כולל תמצית טענותיהם וקישוריות למאמרים שכתבו, עם הנמקות מדעיות קפדניות. תיאורית ההתחממות כדור הארץ הפכה לדת וכל מי מתנגד הפך ל"מכחיש התחממות". אפילו כתבי עת יוקרתיים מסרבים לפרסם מאמרים מדעיים שאינם מיישרים קו. תרומת האדם להתחממות (אם בכלל) היא השערה בלבד ולא אמת מדעית. מדעני מזג האוויר בקושי מסוגלים לתת תחזית לחודש הבא, אבל רובנו נופלים בקלות לפח של תחזיות לעוד מאה שנים... אין שמץ של יסוד מדעי בקשקושים. לובי אדיר כוח התבסס כלכלית סביב תקציבים ממשלתיים שראשיתם בתנועות חברתיות להגנת הסביבה: אנשי עסקים שעושים "מכה" מהפאניקה של התחממות כדור הארץ, נציגי תעשיות השמש, הרוח, חקלאי האתנול, יועצי פרסום ועוד. כולם חוגגים.

לא נתפלא אם אל גור יחזור לפוליטיקה בסערה. האיש פוליטיקאי ציני. מייד לאחר שסרטו "אמת מטרידה" זכה באוסקר, נחשף בעיתונות כי האיש בזבזן אנרגיה כרוני. הבית הענק שלו בטנסי מוציא כ- 30 אלף דולר בחודש על חשמל וגז, פי עשרים מהממוצע הארצי. מוטי היינריך בעל האתר קו ישר – איך נהיה למדינה העשירה בעולם.


חלום המכונית החשמלית - ישראבלוף נוסף?

יזם ההי טק המצליח שי אגסי פועל במרץ לקראת ייצור מכונית חשמלית ופריסת רשת של תחנות טעינה בכל כבישי ישראל. לדברי מעריב (29.10.07), היזם מבקש סיוע ממשלתי מיוחד לפרויקט בהיקף של 600 מיליון דולר. הסיבה שעד היום טרם יוצרה מכונית חשמלית (בהיקף מסחרי), היא העדר טכנולוגיה זולה ואמינה לאגירת אנרגיה חשמלית. הסוללות הנטענות כיום גדולות, מגושמות ויקרות מידי. עשרות שנות מחקר ומאות חוקרים באקדמיה ובתעשייה לא הצליחו עד כה לפרוץ מחסום טכנולוגי זה. על פי הפרסומים גם לשי אגסי אין פתרון טכנולוגי וספק אם המכונית החשמלית, בטכנולוגיה הקיימת, כדאית אפילו אם מחיר הנפט ימריא ל- 150 דולר לחבית. לנוכח המאמצים והתקציבים המושקעים במו"פ בתחום זה בעולם – אין ספק שהפיתרון יימצא בעתיד.


שי אגסי אדם רציני עם רקורד מוכח (בתחום התוכנה), כך גם רשימת משקיעיו. למרות זאת, מתעורר חשד באשר למכרה הזהב שאגסי גילה מתחת לאפם של כל כרישי תבל – החל מהונדה וטויוטה, דרך מכוני מחקר ידועים, ועד לעשרות יצרני רכב חשמלי לשימוש במקומות סגורים (שדות תעופה וכו').

 

"מכרה הזהב" הישראלי

השערתנו, שהמודל העסקי של אגסי אינו מבוסס על טכנולוגיה אלא על פוליטיקה. פוליטיקה שזוכה לרוח גבית מההיסטריה הירוקה. דת מודרנית רבת עוצמה שמבוססת ברובה על מיתוסים. ייתכן שאגסי מהמר שהפיתרון הטכנולוגי קרוב וכדאי להקדים ולהיכנס. בינתיים נראה שאגסי בונה על הלובי הירוק רב-העוצמה שיכפה עלינו שימוש במכונית חשמלית אותה נאלץ לסבסד במסינו, לא רק בהשקעה הראשונית, אלא גם בתפעולה השוטף. ייתכן שברקע גם מרחפת "הבנה", על סמך ניסיון העבר בישראל, שאם העסק ייכשל – הפוליטיקאים כבר ימצאו את הדרך לשאוב את הכסף מכיסנו כדי שהמשקיעים הפרטיים לא יפגעו.


אילו שי אגסי היה מגייס את הכסף ממשקיעים פרטיים בלבד לא היה מקום לכתבה זו. בעיה שלהם. אך אגסי מבקש לחייב כל משפחה בישראל להשקיע במיזם שלו כ- 1,200 ₪ מייד ובמזומן. זאת בנוסף למאות מיליוני השקלים של סיוע שנתי בויתור על מכס או מיסי הקניה, לאחר ההקמה.


לאורך עשרות שנות קיומו של החוק לעידוד השקעות הון, התפרסמו תיאורים רבים של כישלונות, הונאות וסתם בזבוז של כסף שהגיע בקלות מהממשלה במסגרת "החוק לעידוד השקעות הון". חוק אווילי שגרם לנזק של מיליארדי דולרים למשלם המיסים על ידי מפעלי "ישראבלוף":  החל ממפעל הבלמים "הגדול ביותר במזרח התיכון" שהוקם בדימונה וכלה בתשלובת הענק "לייצור מטוסי מנהלים" בקריית שמונה. עשרות "משקיעים" עשו סיבוב על החוק, קיבלו מענקים ונעלמו יחד עם מפעליהם בנבכי ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל (הכסף "נעלם" לשוייץ). המעטים שכן הצליחו היו קרוב לודאי מצליחים אף יותר ללא כספי משלם המיסים ומנגנון הפקידים הענק שמתפרנס מסביב.

 

לא "זהב" אלא הטלת מיסים עלינו


מענק ישיר או עקיף של חצי מיליארד דולר לאגסי משמעותו מס של חצי מיליארד דולר על אזרחי ישראל. הון שחסר בכיסיהם של יזמים ישראלים אחרים שיכלו ליצור באמצעותו לא פחות מקומות עבודה, לא פחות מו"פ ואולי אף יותר רווחה כלכלית לפרט ולמשק בישראל. הצגת הסיוע הכבד לאלי הון כ"יוצר מקומות עבודה" מסתירה את האמת על לפחות אותו מספר של מקומות תעסוקה שנגרעו מהמשק בגלל החרמת אותם חצי מיליארד הדולר מיזמים ישראלים אחרים. אותם מענקים נדיבים לבעלי הון ויזמים הגדילו את נטל המיסוי והביורוקרטיה בישראל והרחיקו מכאן יזמים שכלל לא הגיעו הנה. המענק – גלוי. הנזק תמיד נסתר.


נניח שאגסי ושותפיו לא היה מקבל סיוע על חשבוננו, כיצד היה מממן את ההשקעות הכבדות? החברה הייתה פונה לבנק לגיוס הלוואה, או מנפיקה מניות, או מוכרת אגרות חוב בחצי מיליארד דולר. בכל מקרה היו המשקיעים, הבנקים או בעלי המניות בוחנים את רעיון המכונית החשמלית בזכוכית מגדלת בטרם היו מכניסים את היד לכיס. מטרת ההשקעה הייתה נשקלת מול הסיכון, מול טכנולוגיות מתחרות וכו'. למשוואה היה מתווסף משקיע מודאג. גם הם עלולים לטעות, אך ודאי שיטעו פחות מפקידי ממשלת ישראל. כאשר הממשלה מציעה מענק – שום פוליטיקאי או פקיד ממשלתי לא משקיעים אגורה מכיסם.


לאחר קבלת המענק, יוכל אגסי לבוא אל יתר בעלי המניות, לגייס מהם חלק נוסף מההון הנדרש להשקעה ולהבטיח שתמורת רק חלק מההשקעה הם ייהנו ממלוא פירותיה. יש להם שותף אליו הם מעבירים את הסיכון בלבד – לא את הרווחים, אזרחי ישראל. שותף מעולה – לא שואל שאלות מציקות ואינו דורש חלק ברווחים. המענק של אזרחי ישראל לאגסי יאפשר לחברה להכפיל את הסיכון העסקי שהיא לוקחת על עצמה ללא הגדלת הסיכון לבעלי מניותיה. גן עדן.

 

המבחן האמיתי


צריך להפנות קריאה לאגסי לוותר על מענקים והטבות כלשהם מכספינו. כולנו נשמח אם הפרויקט יצליח, ואם הוא בכל זאת רוצה אותנו כשותפים שיציע לציבור בישראל לקנות מניות במיזם שלו. ברוב כישרונו התקשורתי הצליח אגסי לגרוף אהדה רבה בציבור. אם כל מאות אלפי התומכים בתנועה הירוקה בישראל ישקיעו מכיסם סכום לא גדול (פחות מהעלות השנתית של טלפון סלולארי), הם יבטאו בכך את אמונתם האיתנה בפרויקט ואגסי יוכל לגייס את מלוא הסכום מבלי לכפות על משפחת כהן משדרות להשקיע בעסק.


מוטי היינריך – בעל האתר קו ישר.

הרחבה בנושא בפרק תעשייה ועסקים באתר קו ישר