פיסקה די ארוכה לקחתי לי... :)

כתבתי משהו שלא בחרוזים... זו תמיד הרגשה של כשלון חלקי( בעיני) , לא להצליח לחרוז את השורות...

מרווחי השקט שבין המילים

הנשימה הכופה פסק זמן

בין משפט למשנהו.

עליהם אני מתענגת

כשאין על ליבי דבר חדש

לתת בו חיים.

אלו הניקרים בדרכי

בימי מידבר אלה,

מברכים 'לידה קלה'

אני שותקת ולא מגלה-

ביטני מלאה הבלים

קלוריות ריקות מתוכן.

ולעיתים, הבטן תופחת

דווקא מרעב מתמשך

לא אלד שיר, לא כעת.

היות ואני נוטה לחשוב, שכולם כמוני- מתקשים להבין שירים שהרעיונות בהם מעט חבויים,ארשה לעצמי להאיר כמה נקודות:

המושג פסק זמן, מזכיר את המונח פסיק.( שהוא כמובן, קשור למשפטים ומילים)

בבית השני אני משתמשת במושג 'לתת בו חיים'-וזה מתקשר לנשימה שבבית הראשון, וכן לשורה החותמת את השיר- הלידה.

אלה הניקרים בדרכי- בכוונה השתמשתי, במילים הרומזות לאנשים שאינם מכירים אותי היטב, אלא לכאלה ש'נתקלים' בי.

ימי מידבר- המילה מידבר, מזכירה כמובן את המילה 'דבר', וזה מתקשר לשורה אין על ליבי דבר

אני שותקת- מעין המשכה של השתיקה,שתארתי כבר בתחילת השיר.

הבטן המלאה, מסמלת פה שני דברים-האחד, הברור לגמרי, הריון. 'איך שיר נולד' הוא לא המצאה שלי, כמובן.

הבטן המלאה, מסמלת גם דבר אחר- תזונה לקוייה, שאינה מזינה בעצם את הגוף. מעין דיאטה קלוקלת, שאין בה ויטמינים,וכו'.

ואולי בעצם, אין הבעיה במזון קלוקל... אלא הרעב העצום,( במקרה הזה- הרצון לכתוב, והעדר ההשראה)

כידוע, באופן פרדוקסלי... דווקא רעב קיצוני, מנפח את הבטן...

זהו. השיר נולד אתמול- ט' באב הוא יום צום, בין היתר... :)

אני מקווה לצרוך 'אוכל מזין', ולחזור עם 'מטעמים' בקרוב. אבל- מנסיון מר של העבר,לא אתפלא אם ייקחו שוב כמה חודשים, עד שאפציע כאן שוב...