זה היה קרוב מאוד... כמעט כמעט. כמעט שאני, במו ידיי הענוגות ועיני המעפעפות במתיקות,

כמעט שהייתי אני הגורם לתקרית בין דתית.

הייתי בת עשרים וחמש, והוא היה כבן חמש עשרה. אבי היה ליצן החצר. המלכה ,במיוחד, אהבה את ההלצות שהלץ,ואת סיפורי הגוזמאות, שתמיד נגמרו במפנה מפתיע ומצחיק .נדיר לראות את הוד רממותה אליזבת מחייכת במלוא שיניה, ועוד יותר נדיר-לראות אותה צוחקת בצחוק משולח רסן.

אני, נקראתי לפעמים לעזור לאבי, כדי להשמיע אפקט קול כלשהוא במהלך אחד הסיפורים, או כניצבת פנטומיה, עליה ידגים את סיפורו.

הוא היה בן חמש עשרה.את אבי הוא הכיר עוד מאז ימיו בעריסה. בתחילה, אבי היה מקפץ לפניו ומציג מבחר העוויות- כפי שעושים גם אנשים שקולים ורציניים בהרבה מאבי, במפגשם עם תינוק.

ככל שכגדל, כך התאים אבי את להטיו ובדיחותיו כשנקרא להופיע בפניו,לגיל המתאים בו היה.

בן עשר וחצי, מאס בהלצות,ותקופה ארוכה לא ראינו אותו כלל. עד...

עד אותו יום, בו נקלע אל החצר, בעוד אבי מצליח לשכנע תרנגולת אחת לנבוח ככלב,

ונושף בצרור סביונים, כך שנדמה לרגע לכולנו, שהשלג שוב כאן, בתחילתו של חודש יולי.

אבל עיניו... עיניו ננעלו על פני , מייד כשהבחין בי.

על מהלך העינינים למדתי אחר כך, כשאבי הורה לי לאסוף במהירות את כל חפצי, והודיע שאנו עוזבים בו בלילה את אנגליה.

וויליאם ניגש אלי מייד בתום ההופעה. דומה שרצה לאמר משהו, אך התחרט,( כך חשבתי אז, מאוחר יותר , הבנתי כי קולו בגד בו בשל ההתרגשות, בשל פעימות ליבו הדוהר )

אך מייד כשאני ואבי, יצאנו מהארמון חזרה למעוננו, הנסיך הצעיר נכנס לקדחת.

'זו תהייה הנסיכה שלי'- הוא הודיע. למשרת האישי שלו, לאימו, ו... למלכה.

היא סטרה על פניו- שוטה!. לא די בכך שאתה נער צעיר והיא אשה בשלה,היא גם איננה נמנית על דתינו.

הן אתה עתיד להיות ראש הכנסייה האנגליקנית בבוא היום. איך תוכל להנשא, למי שנולדה למשפחה בת דת אחרת??

אבל הנסיך... חיצו של קופידון נכנס בו, הוא נפל למשכב, ומלמל את שמי ללא הרף.

אני כבר הייתי רחוקה משם- עד לקצהו של העולם לקח אותי אבי, כדי שהנסיך לעולם לא ימצא אותי.

אבל הנסיך, לא בקלות יוותר. אחרי תחנונים ושוחד נכבד, צאצאו של מרילין הקוסם, כישף בקסמיו, והצליח למצוא את מיקומי.

הנסיך החל לשלוח אלי איגרות מלאות במילות אהבה. רק ההסגר שהיטלה עליו המלכה- שומרים חמושים על דלת חדרו, מנעו ממנו לרוץ, לטוס או לשוט, עד למקום בו חייתי אני.

השנים עברו. עשר מהן, למען דיוק. ביום השנה העשירי לאהבתו אותי, בלב שבור, קרא לפיית הממלכה, וביקש שתאחה את ליבו,ותשכיח ממנו אותי.

כל יקיריו נאנחו לרווחה. ומיהרו למצוא לו, מישהו שתשכיח את זיכרוני ממנו.

כמובן שהנסיך לא רצה להביט באף נערה.

ואז הגיע המלכה לבקרני. היא הפצירה, שאכתוב לוויליאם, ואורה לו ,לקחת את ידה של קייט.

אני נתינתך הנאמנה, מלכתי, ומייד אכתוב לו כבקשתך- אמרתי לה.

סוד כמוס היה ביקורה אצלי. ובכך, תיארתי את קייט במכתבי לוויליאם, כעלמת חמד, ודודנית רחוקה, שאחד מאבות אבותיה, היה יהודי ממשפחתי הרחוקה, שהתנצר .

וויליאם התמיד בסירובו עוד שנתיים.אך כשראה תמונות מחתונתי שלי, עם שגריר אנגליה בדרום אפריקה( בה הסתררתי כל אותן שנים, הרחק הרחק ממנו)- נשבר, והסכים להפגש עם קייט.

את טקס החתונה,ראינו כולנו מעל מסכי הטלווזיה. מה שאינכם יודעים, הוא כי בליל הכלולות, התעלף הנסיך על מיטת כלולותיו, וקרא בשמי שוב, ושוב, ושוב.

קייט הרה בימים אלה. לא רבים יודעים על כך,אך וויליאם נשבע, כי אם תהיה זו תינוקת ילדה, הוא יתן לה את שמי.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=12583627

הקטע משתתף בתחרות סיפורי גוזמאות בבלוג כתיבה נוצרת