בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חווה חוויות מעצימות ולא מספיקה לעצור רגע ולעכל אותן. דברים קורים לי כל הזמן, כל כך הרבה דברים. אולי זה בגלל שלמדתי לעצור ולהקשיב, לשים לב, ואולי זה בגלל שאני פשוט פתוחה יותר לעולם, פתוחה למה שהעולם מזמן עבורי. וכך קרה שביום אחד הצלחתי לדחוס כל כך הרבה חוויות מעצימות, עוצמתיות, גדולות ובעלות השפעה עצומה על החיים שלי, שעכשיו אני מנסה להבין מה עברתי שם בעצם ואיך גורמים לכל זה להתעכל בתוכי.
היום, כשאמרת שמה שעברנו יחד בתוך שעות בודדות, אנשים אחרים לא חווים במשך שבוע, פתאום הבנתי, אתה צודק, במקום להאיץ בעצמי לספוג ולהתקדם הלאה, אני בעצם צריכה לעצור רגע, ולתת לעצמי את הזמן לעכל, להבין, לתת לראש לאט להתחבר לגוף, לספוג, לחלחל, לקלוט. לאט לאט.
חמישי בבוקר
הכל התחיל ביום חמישי בבוקר, התעוררתי באנרגיות חדשות, שמחה לקראת היום החדש ונזכרת בהתרגשויות שמצפות לי בסופו, יחד איתך. כשהגעתי למשרד הכל התהפך. הבשורה הכואבת על איבחון המחלה הנוראית של ניוון שרירים (!!) לאיש יקר לי מאוד, הכתה בי כמו אגרוף חזק בתוך הבטן. איך זה יכול להיות? למה דווקא הוא? מה יהיה איתו? מה יהיה איתי? מה קורה? הדמעות זלגו בלי שליטה, מחשבות רצו לי בראש במהירות, התנגשו אחת בשניה בלי רחמים, בלי לעכל. בשניה הזו החיים שלי התשנו לעד, הם כבר לא יהיו אותו הדבר. האיש שבזכותו אני מי שאני היום, האיש שעזר לי להרפא מכל התחלואים שלי, שהצמיח אותי, שהצליח להרים אותי כל כך גבוה למקום בו אני נמצאת היום. כנראה שהייתי היום בן אדם אחר לגמרי, לולא הייתי פוגשת אותו. השיחות השבועיות שלנו היוו עבורי עוגן, משהו שיכולתי להאחז בו ולדעת שיוכל לקחת אותי למעלה. את ההתפתחות האישית שלי אני זוקפת לזכותו. אז נכון, אני עשיתי את כל העבודה הקשה אבל הוא, הוא כיוון אותי, הדריך אותי, העצים אותי ובעיקר היווה מראה עבורי.
היום אני חכמה יותר, פתוחה יותר, מבינה יותר, מודעת יותר, אוהבת יותר, מרגישה יותר, גבוהה יותר (רוחנית), מתחברת יותר, שלמה יותר. הרבה יותר! והאיש היקר הזה, נעלם בשניה אחת מהחיים שלי. בלי שיחת פרידה, בלי הודעה מוקדמת, בלי כלום. פשוט דועך לו לאיטו ואין לי שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו. כואב לי! כל כך כואב לי. פיזית.
חמישי צהרים
הרגשתי שאני לא יכולה יותר, העברתי את הבוקר בין בכי לצחוק, בין שקיעה בכאב לעיסוק בנושאים אחרים, ואז התקשרת. כמו מלאך. כאילו שמעת את הכאב ובאת להציל אותי.
אספת אותי אליך בלי שאלות, כאילו ידעת, כאילו הרגשת. טיפלת בי באהבה, ברוך. הכלת אותי כמו שאף אחד לא הכיל אותי מעולם. נגעת, הרגשת, שיחררת, טיפלת. בידי קסם, בהקשבה אינסופית לגוף שלי, שנענה לך, שהתמסר כולו למגע שלך, אליך. לא חששתי, בטחתי בך, התמסרתי אליך עם הגוף והנשמה, כל כולי, בלי לחשוב, ניקיתי את הראש ממחשבות ופשוט הייתי שם, הרגשתי, ונתתי לך לקחת אותי רחוק. הכי רחוק.
לא ראית, אבל תוך כדי הטיפול דלגו הדמעות, לאט, אחת אחת. הרשתי לעצמי להשתחרר, לאט. ידעתי שאיתך אני יכולה, שאיתך יש לי מקום. שלא תשפוט, שלא תלחץ, שלא תציק, שפשוט תאפשר. ואכן איפשרת. בדיעבד זו כנראה היתה הכנה לבאות..
חמישי ערב
לא זוכרת איך זה התחיל, אחרי שנרגענו ודיברנו ואפילו קצת צחקנו, התחברנו שוב. מתוך האינטימיות הזו צמחה התשוקה המופלאה. לקח לי קצת זמן להתחבר, אולי זה בגלל שעצרתי את עצמי קצת, לא יודעת, אבל בשניה הזו, ברגע השיא, ברגע הזה שאתה תמיד מצליח להצית אותי, לגרום לי לרעוד תחת ידיך ולצרוח לשמים, בדיוק בשניה הזו הכל התפרץ. כמו הר געש. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שבכיתי ככה, בקולי קולות, בגעיות וקול צעקה צורם. בכי מר, בכי כואב, בכי שהוציא משהו מאוד עמוק מבפנים, מתפרץ ולא מפסיק. בלי שליטה, ככה פתאום. לא הבנתי מאיפה זה בא ככה.
ואתה, אתה פשוט הכלת אותי, כמו שאף אחד לא הכיל אותי מעולם, חיבקת, ליטפת, היית ובעיקר איפשרת. איפשרת לי להתפרק לחתיכות קטנות, לרסיסים. דקות ארוכות פשוט היית שם איתי. לא עזבת, לא ברחת, לא תהית, לא שאלת. פשוט הכלת. בדיעבד אני חושבת שזה קרה בגלל שזה היית אתה, בגלל שידעתי שאפשר לסמוך עליך, שאיפשרת לי להתפרק ככה, שידעת לאסוף אותי. אני לא חושבת שזה היה קורה עם מישהו אחר (לפחות לא מישהו שאני מכירה). היית מדהים איתי. היה לי מדהים איתך.
חמישי לילה
סווטלודג'. סאונה אינדיאנית. מי היה מאמין שזה כל כך קשה? ארבע שעות בפנים. אם לא היית לידי לא הייתי שורדת חצי מזה. היתה לי חוויה מדהימה איתך וזה מה שאני אזכור תמיד מהסווטלודג' הראשון שלי. אותך. "אנחנו אחד. באנו ביחד ונצא ביחד. שנינו אחד" אני לא אשכח את המילים שלך, את החיבוק, את התמיכה המדהימה שלך ברגעים הכי קשים. המילים שלך חיזקו אותי, הנוכחות שלך חיזקה אותי. אתה. פשוט אתה. ידעתי שאיתך אני אשרוד עד הסוף. ושרדתי.
שישי לפנות בוקר
ואחרי כל זה, החזרת אותי הביתה. באמצע הלילה, אחרי יום ארוך ולפני יום עמוס במיוחד. סטיה כל כך גדולה מהמסלול שלך. זה בכלל לא היה ברור מאליו ואני מודה לך על כך.
יום ראשון
עוד לא הצלחתי לעכל את כל החוויות העוצמתיות האלו שקרו כולן ביום אחד. נדמה לי שרק אתה ואני יכולים להבין באמת את העוצמה הזו. את החיבור, את האינטימיות והאנחנו בתוך כל זה. ואולי בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו ייקח מזה משהו אחר לגמרי. אחרי יומיים של זומביט, נראה לי שיקח לי קצת זמן להבין, לתת לגוף לקלוט, לתת להכל לחלחל פנימה אליי, לגוף, לנשמה, לחיים.
אמרת לי היום שהתודה היא לשנינו, על ההזדמנות להתחבר כך, על החיבור בינינו שהפיק את החוויות והעוצמה. זה נכון ובכל זאת, רציתי להודות לך על מה שהיית בשבילי באותו היום והלילה. ובעיקר תודה על ההכלה הזו, כמו שאף אחד לא הכיל אותי מעולם. זה לא מובן מאליו. ממש לא!
