בימים בהם אני מתגעגעת למישהו מוכר, לגבר שיבוא ויהיה איתי, ייתן לי, יקרא אותי כמו מישהו שמכיר אותי באמת, יכיל אותי, חשבתי רק עליו. ואז.. ככה בלי הכנה מוקדמת, בלי שבכלל תעבור אצלי במחשבה. אתה הופעת. כאילו זימנתי אותך אליי בלי שאדע. לא זוכרת מתי נגענו בפעם האחרונה, לפני שנה או שנתיים, אולי אפילו יותר ומה שמדהים שזה בכלל לא משנה "אני מרגיש כאילו בכלל לא עזבתי" אמרת אל תוך החיבוק הראשון שלנו.

 בכלל לא משנה מה עבר על שנינו במהלך הזמן הזה שלא היינו בקשר, זו הבועה הפרטית שלנו "אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו?" שאלתי בזמן שאני מנסה להיזכר בה בעצמי "המממ... לא.." ענית אחרי רגע של מחשבה. ידעתי שלא תזכור, בדיוק כמוני. זה קרה לפני 4 או 5 שנים, בשניה הזו של החיבור שלנו, הרגשנו שאנחנו מכירים, חיבור כל כך חזק שזה בכלל לא משנה מה היה בפגישה הראשונה שלנו, כי אנחנו בעצם מכירים מאז ומתמיד, עד היום זה מרגיש ככה, גם אם לא נהיה בקשר שנים.

לילה ארוך של אהבה נטו. אהבה. נגענו, טעמנו, הרגשנו, נזכרנו, אהבנו, טיפסנו לשיאים הישנים, לשיאים החדשים, התרגשנו, ישנו, קמנו, דיברנו, צחקנו."את כל כך מכירה אותי" אמרת "אתה מכיר אותי!" עניתי והרגשתי איך הופעת בדיוק בזמן ואתה אפילו לא ידעת את זה, אמרתי 'תודה' בלב והדבקתי לך נשיקה.

עבר שבוע מאז, לא דיברנו ואני גם לא מתגעגעת. לא אליך ולא אליו. משהו התמלא אצלי ויודעת שבטח עוד נפגש, בנקודות שונות בזמן. אולי בדיוק כשאזדקק לקירבה שלך, אולי בדיוק כשאתה תזדקק לחום שלי. זה בכלל לא משנה וגם לא מטריד, אני יודעת שנפגש שוב, כמו תמיד, בדיוק ברגע הנכון.

אני אוהבת אותך בייבי.