עשרים שנה ומאתמול אני לא מפסיקה לבכות. בוכה בשבילך, בוכה בשבילי, בוכה על הימים בלעדיך, בוכה על הימים בלעדי. בוכה.
זו הפעם הראשונה מזה עשרים שנה ובכלל, נראה לי מאז שאני זוכרת את עצמי, שאני בוחרת להשאר בבית ביום הזה. קשה לי. זה קורה לי כל שנה, ההתלבטות אם להשאר או ללכת, פוחדת. אבל תמיד מתגברת על הפחדים, על הקושי, על העמידה במבחן הזמן, מולך ומולם. תמיד הולכת ותמיד, אבל תמיד מודה בלב שלם על ההחלטה הזו, יודעת שזה המקום הכי נכון וטבעי בשבילי, אין מקום אחר. לבוא ולראות אותך, אותם, כאילו משהו לא שלם אם אני לא אהיה שם. לא יודעת איך להסביר את זה אבל משהו ממלא אותי במפגש הזה של כולנו יחד, זו תחושה שאין לה מילים, רק אנחנו, הקבוצה הקטנה והקבועה של אנשים טובים שהולכים יחד כבר יותר מעשרים שנה יכולים להבין. המפגש הזה מנציח אותך, יש בזה משהו מרגיע, לדעת שאתה עדיין פה, "הדבק" של החבורה, גם אחרי כל כך הרבה שנים וכנראה לתמיד.
השנה בחרתי להשאר בבית ולא מפסיקה לבכות. על ההחלטה, על האבדן, על החלל הזה בבטן, שתמיד מתמלא כשאני שם איתכם, והשנה אצטרך לעבור שנה שלמה עם החלל הזה. אני רוצה לסלוח לעצמי על ההחלטה, יודעת שאתה סולח לי. קשה לי. ושוב בוכה.
שלומי אני אוהבת אותך, השנה העמידה במבחן הזמן קשה מתמיד עבורי, אני יודעת שאם הייתי באה, היית מרגיע לי את הלחץ, היית צוחק עלי ואומר שזה הכל בראש שלי שאפסיק לדבר שטויות, אני יודעת שכולם היו מחבקים אותי והייתי מרגישה מטופשת ועדיין, לא הצלחתי למצוא את הכוחות לבוא, אולי בגלל שהשנה אני שופטת את עצמי יותר? אולי בגלל שאני לא רוצה לאכזב? אולי כי הבטחתי בשנה שעברה ולא קיימתי...? ואולי.. אולי בגלל שאני לא רוצה שתגלה שלא הצלחתי. שוב בוכה.. בשבילך.. בוכה בשבילי.
