העיניים דומעות, הכאב שוב חותך, קורע לאט את הגוף. מפלח, חלקים חלקים, איבר איבר, מכאיב.

שוב היום הזה, שוב הכאב הזה, שאומרים שעם השנים הוא מקהה, אבל לא. עברה שנה, עברו שלוש, ארבע, שבע, כבר הפסקתי לספור. 1989 זה הרבה זמן והכאב עוד כאן.

העיניים נפוחות, הראש מסרב לנוח, לעצור, להרגע. מחר הולכת לבקר אותך, שם, מתחת לאבן הקרה.

עדיין באותו המקום, לא זזת משם שנים רבות. אנחנו גדלנו, בגרנו, חוינו, חיינו, ואתה באותו המקום. אנחנו פגשנו, טעמנו, למדנו, ראינו ואתה באותו המקום. שותק. גם אני שותקת היום.

זה שוב אותו הגעגוע

כמו דיבוק, כמו שריפה

הוא מתפשט בי ונוגע

בכל מקום -

אתה.